נראה לעין שבלוגים אנונימיים נועדו לשפוך כל הדברים השליליים, כל השאריות

מהבלוג הרגיל, שנועד בעיקר לצחוק עם חברים, לפרסם תמונות וציטוטים ,בדיחות פרטיות והרבה.

לא חבריי. אני כאן כדי לשבור מוסכמות.

הגעתי למסקנה שבכי על החיים לא מועיל בהרבה, לכן אני מנסה להעסיק את עצמי בדברים,

לנסות להישאר אופטימית. הכל חוץ מלהרחיק את עצמי מחברים.

יוצא לי לחשוב על זה הרבה, האמת.

מה היה קורה אם הייתי שומרת על קשר עם 'החיים הישנים',כך אני מכנה אותם.

אולי הייתי חברה עכשיו של מישהו שאני בקושי בקשר איתו בימים אלו.

(לא אולי, הוא אמר לי שהוא אוהב אותי, ושאל בעדינות אם אני רוצה לצאת איתו.

סירבתי ברוב טיפשותי. עכשיו לא ברור אם אוכל להשיג אותו שוב אי פעם. מתגעגעת אליו כלכך)

ואולי זה רק הצורך להיות נאהבת שמשתלט עליי, ואני לא באמת אוהבת אותו. יכול מאוד להיות.

כנראה לא הייתי מתחברת עם האנשים שאני איתם עכשיו, 'השוליים' של השכבה.

הם לא באמת שוליים, פשוט מעולם לא שמתי לב אליהם ,

וכעת זה כלכך מוזר לנהל איתם שיחות קצת יותר עמוקות מ'היי'.

אני מקווה שחוק התיכון ( 'בתיכון אין מקובלים-מקובלות, כל אחד מסתובב עם חברים שלו וזהו')

ייכנס כבר לתוקף בזמן הקרוב, כי כרגע אני מקמבנת בין אנשים לא קשורים בעליל, וזה קשה.

להסתובב בהפסקה עם מישהו נהיה ממש פרויקט.

כברכה לשנת 2008, שלא זכתה לציון פה בבלוג,

אני מאחלת לעצמי שאני אמצא כבר את הדרך שלי.

שאני תמיד יישאר אני, נטולת פוזה ומסכות.

שאני יידע מיזו ה'אני' הזאת כבר.

שגיל ההתבגרות יעבור בשלום, עם קצת כיף גם לא יזיק.

שאני אתחיל לכתוב פוסטים עם פואנטה סופסוף.

אוהבת תמיד,

סהר האופטימית-משהו.