יש חוקים ברורים למשחק.
יושבים כולם במעגל עם הגב כלפי פנים, כולם עוצמים עיניים.
בכל פעם בוחרים מישהו, שואלים שאלה, והוא צריך לגעת בשלושה אנשים שהוא חושב שזה נכון לגביהם.
אני יושבת ועוצמת עיניים ומחכה.
מקשיבה טוב טוב לשאלות כדי לדעת מתי נוגעים בי ועל מה.
"מי לדעת יהיה קצין טוב?"
"מי עזר לך כשהיית צריך אותו?"
"עם מי היית נתקע שנה על אי בודד?"
"מי הפתיע אותך?"
"את מי היית רוצה לשמוע יותר?"
זה הדליק אצלי נורה פתאום, השאלה הזאת, מה הפתיע אותך?
אי אפשר לדעת אם זה במובן הטוב או במובן הרע, אתה גם לא יודע את מי שאלו את השאלה הזאת, מי אותו אדם שהפתעת.
אחרי הפעילות הזאת חילקו לנו דף עם השמות של כל חברי הצוות. "לשיפור" "לשימור".
על כל אחד צריך לכתוב משהו.
לכל אחד מרכזים את הדברים ונותנים לו דף עם כל מה שכתבו.
אני סקרנית.
אחרי חצי קורס סוף סוף הגעתי לשבוע שנהנתי בו, שבוע שטח.
זה שפחדתי ממנו יותר מכל, זה שהייתי בטוחה שאני לא חוזרת ממנו, זה שהפחידו אותנו ממנו כ"כ.
היה כיף.
לישון באוהל עם עוד אחת בצפיפות ובקור, לא להתקלח או להחליף בגדים במשך 4 ימים, בלי אורות רק עם פנס או הכוכבים ואור השמש והירח, 24 שעות עם אנשים שאתה לא תמיד אוהב, לירות כל כך הרבה!
היה שלב מסויים לפני שנכנסתי למטווח, שעמדתי שם עם הנשק והאפוד והקסדה והאטמים באוזניים והסתכלתי על המדבר ועל החושך המטורף הזה, על השמיים המלאים מלאים מלאים במלא מלא נקודות זוהרות של כוכבים רחוקים שמנצנצים ותהיתי לעצמי "חשבת איי פעם שתיהי במצב כזה?"
בחיים שלי לא דמיינתי את עצמי במצב כזה, בסיטואציה כזאת, באמצע המדבר, עם נשק, עם אפוד, עם אנשים שאני מכירה בערך 4 שבועות אולא קצת יותר.
בקיצור....הפתעתי את עצמי בכל מובן שהוא.
אהבתי את השבוע הזה, הוא הביא הרבה מחשבות.
הגעתי למסקנה שהקורס הזה שינה בי משהו, נהייתי סקרנית בצורה משונה...
אני מוצאת פתאום אנשים שמסקרנים אותי באופן מיוחד, שאני כאילו מרגישה שאני צריכה להכיר אותם, זה מעבר לרצון.
אני מרגישה מעיקה לפעמים, כאילו אני כופה את עצמי על אנשים למרות שזה לא באמת נכון.
אני חייבת להודות שאני מתעלה על עצמי עם רמת הסבלנות והאדישות לדברים.
קורים דברים שאנשים חוטפים את הקריזה עליהם, מתעצבנים, בוכים, משתגעים ואני...אני אומרת 'טוב' וממשיכה הלאה כי אני יודעת שלא יעזור לי להתעצבן, ולא יעזור לי אם אני אבכה או אצרח או אמשיך להתווכח כי גם ככה זה יגרור למשהו רע יותר ומעצבן יותר.
אני לא בנאדם רגוע, אני גם לא בנאדם שליו ואני בטח ובטח לא מעלימה עין ומתעלמת מדברים.
אני הכי עושה פרצופים ואני הכי פרנציפ ואני הכי נפגעת מכל דבר ומראה את זה בדרך הכי מעצבנת שיש.
אז כנראה משהו משתנה.
כל כך הרבה פעמים עולות בי המון מחשבות שאני רוצה לכתוב אבל אני כל כך מותשת ועייפה שלא יוצא לי, שאני אומרת כן אני אכתוב אני אכתוב ואז פשוט נרדמת, זה דיי מבאס...
הימים עמוסים ולא חסרים דברים לעשות, כל פעם נותנים משימות חדשות ועוד דברים וזמנים קצרים ובהפסקות הדבר היחיד שעושים זה לשתות תה כדי להתחמם כי קר במצפה רמון...
אתמול הלכתי לראות את חברים שלי מהיחידה במכללה למנהל.
היה גשם מטורף, החנתי את האוטו והלכתי לשער שהיה סגור, אז הלכתי מסביב, בגשם ולא הצטערתי על אף טיפה שהרטיבה אותי, לראות אותם פשוט עושה לי טוב, עושה לי כיף, מעודד, מראה שלא שוכחים אותי, למרות שגם כל התמונות וההודעות בוואטסאפ מראות חחח אבל עדיין, יש בי את הפחד התמידי הזה, החרדת נטישה המפגרת הזאת של 'נכון שגם אחרי שאני אלך אתם לא תשכחו אותי..?'
זה דיי צפוי וברור שהיחס עוד ישתנה אחרי שאני אחזור אבל...לא יודעת...
אני מפתיעה את עצמי, שבועיים לא להיות בבית לא כל כך מפריעים לי...אני מסתדרת...
אני הכי בנאדם של בית, לא חשבתי שיהיה לי קל כמו שקורה במציאות....
לפעמים נמאס מהכל ובאלי פשוט לצרוח ולברוח...
אם כבר מדברים.
באחד הימים בשבוע שטח, עשינו מד"ס, ריצה קלה עם אפודים, חזרנו למאהל ועמדנו במעגל.
כולם כיבו את הפנסים, היה רק אור כוכבים.
השמים כחולים שחורים כאלה בצבע שאני אוהבת, כל אחד בתורו צרח את נשמתו אל השמים, להוציא את כל האגרסיות של היום, של השבוע, של הקורס.
זה היה מדהים.
זה היה משחרר, זה היה פשוט טוב.
הסופ"ש הזה היה קצת מאכזב אני חייבת להודות.
הייתי אמורה לצאת עם חברים אתמול ובסוף גמרנו את הערב בבית של אח של מישהו מהשכבה שלי...היה הזוי לחלוטין.
הייתי אמורה לאכול אוכל של אמא, טעים כזה, אחרי שבוע של מנות קרב. אבל לא יצא כל כך...
הייתי אמורה לישון ולהשלים שעות אבל גם זה לא כל כך יצא....
היו אמורים להיות הרבה דברים ופשוט...לא.
אז לפני 21 בבסיס, הסופ"ש הזה לא כל כך מיצה את עצמו אבל...בסדר...זה עדיף מכלום...
בקיצור...הפוסט הזה היה אמור להיות נורמאלי אב לכמובן שלא חחחח
לא נורא..
המשך שבת שקטה לכולם...
בכל הבלוגים
שם בלוג/בלוגר
