אךך בואו נודה..לא התגעגעתי לכתיבה בבלוג
כל עוד אני מעדכנת זה אומר שאני כבר באמת נואשת ואין לי למי לפנות
כל הכוחות שהיו לי, נמוגו.
כל האנשים שהיו מעוניינים בי, שינו את תפיסתם.
כל הדיאטה שעוד איכשהו "הצלחתי" לעשות, נהרסת בין רגע.
כל האנשים האמיתיים שדאגו לי כל חיי, חושבים פתאום שהכל בסדר.
לא, הכל לא בסדר!
המצב חרע לא רק נפשית, גופנית.
אפילו צום עם סתיו אני לא מסוגלת לעשות כמו שצריך! שהוא, הכוח שלי שתמיד מעלה אותי מעלה
גם איתו אני לא הצלחתי.
היה צום, הייתה שליטה, בא בולמוס.
אמרתי הבולמוס הזה לא יעצור אותי..לא ימנע ממני להיות רזה, חסר לו!
אמרתי" עכשיו אתה תצא, אני אוציא אתכם מאכלים דוחים ומשמינים מהגוף שלי אחת ולתמיד"
הקאתי (ניסיתי) דחפתי לעצמי משחת שיניים לגרון, לא עזר, דחפתי שוב, ושוב ושוב הפעם אני לא אוותר לעצמי
כי אני יודעת שברגע שכל הרעל הזה ישאר אצלי בגוף אז הוא ירצה ממנו עוד
אני לא אתן לו. לבסוף הצלחתי להקיא מעט איזה 2 חתיכות שבמהלכן ניראה לי שירד דםאבל לא ניראה לי שמפעם אחת עשיתי לעמי נזק משמעותי בושט.
בכל מקרה באותו רגע הייתי באטרף, יצאתי החוצה, קפואה, הלכתי כשעה ורבע ברגל וקניתי לקסעדין
הייתי חייבת.. בתחילה 3 אחר כךעוד אחד
באות ערב הייתי צריכה ללכת להצגה שממש לא היה בא לי עליה..מדדתי בגדים, מדדתי את כל הארון
שום בגד לא היה יפה עליי פשוט כלום
אפילו הסרבלים וכל הבגדים הרחבים השחורים שיש לי לא היו יפים. הכל באשמתי
כנראה לא הייתי מודעת לעצמי. עכשיו את תשלמי על הכל.
הפחד הכי גדול שלי בנתיים הוא המשקל, לא נישקלתי לפחות איזה חודש ואני גם לא מתכוונת לעשות זאת בקרוב.
אולי רק אחרי צום 72 שעליו אני לא מתכוונת לוותר.
למה אני כזאת בודדה? למה אני צריכה למצוא נחמה אצל המזון? למה? למה?
היום לא הלכתי לבצפר בגלל הלקסעדין הרגשתי קצת מסוחררת, אבל לא נורא מגיע לי.
שמנה שכמותי שמכניסה לעצמה רעל לגוףף כאילו הוא איזה חבר שלה..מזה כל העוגיות והשוקולדים הארורים שאני מכניסה לפה?! מזה הטירוף הזה?! מה נכנס בי.?
אני פה עם כאבי גרון האיומים האלו וושט פצועה
אני מבטיחה לעצמי. לא נסות להקיא יותר לעולם!
שלכם,
הבודדה, האבודה, הטיפשה, הכישלון, המגעילה, המסריחה, הביזיון, האפסית, המזוכיסטית, וכו..
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
♥siv♥