מאז שאני זוכרת את עצמי הייתי ילדה שמנמנה, מהיסודי,
ילדה שמנמנה שרק דחפו לא אוכל והיא הייתה קורבן
הייתה הילדת "החמודה והתמימה" שכולם אוהבים, העוזרת והמתחשבת של המשפחה
הגעתי לתיכון, הכל נהיה פתאום שחור
מסתבר שבשביל לשרוד בעולם הזה אתה צריך להיות יפה וחטוב אחרת אתה לא שווה כלום
המשכתי להיות השמנמנה, כי עדיין הייתי עוד ילדונת, לא ידעתי מזה דיאטות
תמיד שהיו אומרים לי "שמנה" הייתי נרתעת מזה, הייתי רואה הכל שחור והייתי מתבאסת מזה במשך כל היום
מסוף ו' התחלתי גם להיות צמחונית, אך שמנה, עדיין שמנה..אך לא ראיתי את זה תמיד הרגשתי טוב עם עצמי
הילדה השמנמנה מלאת הביטחון וכביכול פנים יפות ושמחות
"הבדרנית של השכבה" הייתט מסכלת במראה ומודה שאני שמנה אבל עדיין מרגישה טוב עם עצמי
כשהגעתי לכיתה ט' פתאום התחלתי להבין שלא הכל ורוד, שאי אפשר להשאר "המצחיקה והחייכנית לנצח"
אני חייבת להראות טוב,לא לאכול הרבה
אך זה לא הועיל
תמיד אמא הזונע הייתה מביאה חטיפים ורעלים הביתה ואני כמו תמימה וחמודה בולסת ובולסת בלי לשים לב מהם ההשפעות על הגוף שלי, בטן נשפכת, וילדה עצלנית
באמצע ט' התחלתי להבין רק שאי אפשר לחיות ככה, אני חייבת להיות רזה
תמיד רציתי להיו תמהבנות הרזות והקטנטנות שראיתי רחוב ובשכבה שלי, וכמובן כל החברות הרזות שלי
הייתי מסתכלת במראה שלי המקלחת ומחייכת לעצמי את החיוך השמן הזה עם הלחיים שמתרחבות עד למרחקים אך עדיין נשארת "החמודה"
אמרתי דיי מספיק! חייבים לעשות שינוי, תמיד פינטזתי על החצאיות המשובצות וארגנתי לי סטייל משלי אבל הוא מתאים רק לבנות רזות אז נאלצתי לחכות
בסוף כיתה ט' התחלתי עם הדיאטה, דיאטה שהייתה דיי לגיטימית, דיאטה רגילה כמו ש"כולם" עושים
כי ככה זה השמנים, כמוני, חייבים לסבול כפליים
אני אפילו לא זוכרת מה היה בחופשה של לפני כיתה י', הכל כ"כ מעורפל לי כאילו לא היה
התחלתי לעשות צומות, ל לאכול בבקרים, הייתי פוסחת חופשי על ארוחות אך עדיין, הייתי מרשה לעצמי שטויות
זה היה חופש בהחלט מריר
כשהגעתי לכיתה י', הגעתי יותר רזה מהשנה שעברה אך עדיין לא רזה מספיק
התחלתי להיות עסוקה, התחלתי להיות בצופים, לימודים עד מאוחר וכל מני פעילויות
וכך גם הפסקתי לאכול
הייתה תקופה שפשוט איבדתי תיאבון, שהייתי מסתכת על החברות שלי פשוט זה גרם לי לאבד תיאבון
והייתי עסוקה ומתרוצצת והתחלתי לרזות ולהצטמק
החמיאו לי כולם "ואוו איך רזית" "מה את מקיאה?" "מזה כבר לא רואים אותך, אין לך רגליים" הייתי אומרת משהו אז היה נאמר "ככה זה שמרזים" ממידה 28 ירדתי למידה 24, הגעתי למידה של החברה ההכי רזה אצלנו "מזה את כבר יותר רזה מגילי"
היו מחפשים תמונות שלי של פעם והיו אומרים לי "מזה אתמול ראיתי את התמונות מכיתה ח' והייי בשוק איך רזית"
ניסו לקחת ממני טיפים וכאלה, הייתה לי תקופה דיי טובה, התחלתי לצאת יותר, התחלתי להתלבש בסטייל שתמיד רציתי, כי *הרגשתי* רזה, לא באמת ראיתי רזה מול המראה אלה הרגשתי על סמך הביקורת שקיבלתי מאנשים
זו הייתה תקופה מאושרת
עד שהיו לי מעין רגעים מוזרים, שלא ניתן היה לסביר אותם, היו ימי עייפות וחוסר שינה, עצבנות לא מוגדרת על אמא שלי ועל עוד כל מני אנשים שסובבים אותי, פתאו התחילו לי מתקפות של זלילת יתר לא הקאות
הבטן שלי הייתה מתנפחת כמו בלון אחרי זלילה כזו והייתי פשוט בשוק לעצמי "פאק מטומטמת כבר חודש את אוכלת ממש מעט איך את יכולה להכיל את כל זה" זה באמת הכניס אותי לשוק אם אנשים אומרים שאני מצטמקת אז איך אדם יכול להכניס את כל זה לפה?
זה המוח הרקוב, שנדפק עם הזמן
הבולמוסים האלו גברו יותר ויותר, אך עדיין, צמה בלי סוף, חוסר אכילה לאורך כל היום כבר היה מעין הרגל אצלי, לא הרגשתי כבר רעב אך בבליסות גם לא הרגשתי שובע, הכל היה מעין שגרה, כולם היו אומרים "מזה את לא אוכלת כלום?" והייתי עונה "בטח שכן אני טוחנת כל היום" זו הייתה תקופה כייפית ואפילו לא הייתי נשקלת, הייתי נהנת רק מהביקורות עליי
זו הייתה הקופה שהכי אהבתי...חורף 2006
אך היו שלבים שכבר זה התחיל להציק, נמאסו המבטים, הריכולים, והזריקות מילים האין סופיות..
המשכתי לבלוס, כבר לא היה איכפת לי להשמין מעט הרי גם ככה "אני ממש רזה וצמוקה" אז מה איכפת לי המשכתי לבלוס ולבלוס, לצום וכנהלאה וכנהלאה
אותו רזון התחיל להתמוגג מעט והייתי "רזה נרמלית" לא "רזה מידי"
אך תמיד הרגשתי שמנה
לקראת סוף כיתה י' התחלתי להרגיש באמת רע עם עצמי ותסכולים אין סופיים, פתאום כל הטוב שהיה לי כל השנה הפך לדבר שחור וחסר מוצא..הפסקתי לצאת הרבה, כי הרגשתי שמנה אמרתי אם אני לא עושה צום של שבוע אני לא יוצאת וכך זה מה שהיה,
הייתה גם תקופה שחסכתי לקניית פסנתר והייתי מוותרת על כל יציאה ובזבוז
אך גם זה היה לשוא, חסכתי את כל הכסף הנדרש ומה שהיה חסר זה רק שאמא שלי תחזיר לי את החוב בשבי שאני אוכל סוף סוף לקנות אותו ולהתחיל ללמוד, אך זה לא קרה היא נכנסה לחובות והייתה צריכה את הכסף, כך שויתרתי על הכל
הייתי יוצאת כמה שפחות כי תמיד הרגשתי שמנה בחוץ ליד כולם , זה היה לצום כי אם לא אני לא יוצאת
ולא צמתי, זה לא קרה אז פשוט העדפתי להשאר בבית בערבי שישי, עם עצמי והמזון העיקר לא להיות רעבה
עם הזמן האוכל נהיה לדבר כפייתי ומגעיל לא בשביל למלא את הקיבה,
הייתי חוזרת מבית ספר הדבר הראשון שהייתי עושה זה לאכול, ז"א לבלוס לא היה איכפת לי מכלום
כל רעב שהיה כל השנה פתאום פרץ לו, אבל עדיין לא חשתי שיש איתי בעיה מסויימת, עדיין לא הרגשתי שקיימת בי הפרעה כלשהי
היו לי דכאונות ומצבי רוח לא מוסברים, השמחת חיים החבויה כבר איננה, הייתי רבה עם אמא שלי על ימין ועל שמאל, לא אמת הרגשתי שאני ב"דיאטה" זה היה מעין דבר טבעי, הכל הפך אצלי לאורך חיים רגיל
בסוף כיתה י' כשעליתי לי"א זה היה חופש גדול, חופש בהחלט הזוי שהיה לי, חופש מבוזבז, למרות שעבדתי בקייטנה, שגם שם לא הייתי אוכלת והייתי חוזרת הביתה עייפה, יותר מידי, איבדתי את האסרטיהביות שהיייתה לי על ילדים והרגשתי ממש חלשה,
אך עדיין ישנה המטרה הזו שלעולם לא נפסקת "להיות רזה.."
התחלתי לחפש באינטרנט על "אנורקסיה" ראיתי תמונות מזעזעות של בנות ולא טינספו ממש תמונות טרגיות על סף מוות, זה הגעיל אותי ומתוך זה לא היה לי תיאבון..
נכנסתי לטבעת "פרו אנה" שוטטתי בבלוגים וגם קראתי דברים מוזרים שלא האמנתי שדברים כאלו יכולים להיות לבנות בראש "אנה אוהבת אותי, הכל בשביל אנה..אסור לי לאכול כלום...אכלתי היום חצי תפוח ובאלי להקיא אותו..אני שמנה..אני מגעילה..בזמן שרואים להן את העצמות בתמונות שהעלו לבלוג"
פשוט הייתי בשוק מהבנות הקיצוניות האלו
ואז גם התחלתי להיכנס עוד בלוים בטבעת הזו שהם היו פחות קיצוניים אך עדיין הייתי בשוק, "שיט אכלתי היום 400 קל' זהו ממחר צום" היתי אומרת "מזה איזה בנות מטומטמות וילדותיות קיימות בעולם הזה..אי להן מה לעשות בחיים?"
ואז הייתי מסתכלת על עצמי אחורה ואומרת "פאק...אלו החיים שלי"
מסתבר שיש עוד מליום בנות כמוני ומעולם לא ידעתי על כך, כנראה שזה לא כל כך נורא מה שקורה לי, זו תופעה שהיא לגיטימית
הייתי נכנסת ושומרת טינספו במחשב שלי כדי לקבל מוטיבציה ושוב, לחזור להיות רזה ויותר מכך
הייתי עושה המון ספורט,כל יום אירובי,שחיה, הליכות לכל מקום אפשרי, אך עדיין התרחקתי מכולם העיקר תרזות וברגע שזה יקרה אני אחזור לכל החברות שלי
אך זה לא קרה,
זה נהיה יותר גרוע.
גיליתי שזה כלום לא לאכול כל היום, יש בנות שלא אכלו שבוע מה אני חושבת לעצמי שאני גיבורה? כמה פאטתית
אז התחלתי לנסות את זה ובהחלט הצלחתי לרדת, התחלילהשקל
אותה הדיאטה רק בדרך יותר איטנסיבית ומחשבות על רזון יותר ויותר, רציתי להכאיב לעצמי
ראיתי כל מיני טיפים לצום קל יותר, פתחתי בלוג, קיבלתי "תמיכה" מכל ה"חברות" המקסימות שהיו לי, וזה רק מה שהיה לי בחיים
היה לי את העולם האכזרי שבחות ואת העולם היפה הנקרא "הפרעת אכילה"
הייתי פסיכוטית שנהנת להכאיב לעצמה, לים כבר לא הייתי הולכת וגם למקומות כאשר היו שואלים אותי "באלך לבוא איתו ל.." הייתי אומרת "לא אני עייפה" אבל זה בגלל שהרגשתי שמנה, בגלל שלא צמתי באותו יום ולא הרגשתי ריקנית אז אני לא מרגישה בנוח לצאת מהבית..
המשך יבוא..
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
♥siv♥