!!fucking patience

אני יושבת בחדר בוכיה חסרת אונים,שמחר יש לי מתכונת בלשון

אחרי בולמוס, אחרי ההקאה חסרת תועלת של מיצי קיבה

וכרגיל כלום לא יצא..

אני מנסה להזכר בימים שלפני בימים הטובים כביכול שהיו לי..

ממה בכלל הכל התחיל?

אולי מסתם איזו גחמה של גיל ההתבגרות? אולי מסתם איזו דיאטה של נערה מתבגרת שנהפכה לשנאה עצמית ותוהו ובוהו ?

אולי כן, ואולי לא.

מה שאני יודעת כרגע שמהמראה ממש לא איכפת לי. לא איכפת לי להיות יפה, לא צריכה את זה

כנראה שהנאיביות עדיין נשארה בי לגביי העולם

כנראה שאני באמת אטומה שאני חושבת שמישהו שהוא לא יפה ורזה יצליח בחיים בדיוק כמו מישהו יפה ורזה.

Who Cares?

זה ממש לא מעניין אותי.

הכל הפך לדבר מעין טכני, אני רק רוצה לשלוט בעצמי זה הכל.

וכן, גם להיות רזה להשיג את החלום הזה שכבר נראה כל כך רחוק, לא בשביל היופי, לא בשביל לכבוש בנים

אלא סתם, להשיג עוד מטרה בחיים שלי. (המטרה הכי דומיננטית)

לא רוצה עצמות בולטות יותר מידי כמו של דוגמנית בFTV ששוקלת 40 קילו על גובה 180

רוצה להיות רזה. לא כמו אף אחת

פשוט רזה. כדי להרגיש שגברתי על עצמי

ושוב, אני נזכרת בימים שלפני

בימים הטובים והמאושרים שלא היה איכפת לי מכלום

הייתי יוצאת ומבלה, שנאתי את הבדידות

עכשיו זה החבר הכי טוב שלי..

הייתה לי חברה ממש טובה, הכי טובה במשך כל החטיבה

אך שוב, (כרגיל) גם אותה הברחתי.

אני נזכרת במכתב שהיא כתבה לי ליומולדת (היא ועוד חברה, את המכתב של השנייה אני לא אפרסם)

2 בנות מקסימות, שמעולם לא ידעתי שאני כל כך חשובה לאנשים..

הן בעצם הסיבה הנוספת שבעצם נתנה לי תכלית לצאת מהכל הבלאגן.

הן הרגישו שמשהו עובר עליי כל השנתיים שבהן התרחקתי

אני הולכת בשכבה כאילו אנחנו לא מכירות בכלל

והמכתב שהיא כתבה לי, חרוט לי בראש עד היום:

"ספיר,

אני יושבת פה בחדר,

עוד מעט אני צריכה לראות אותך ביום לפני אחד הימים המאושרים בחייך,

שאני אשמח להיות לצידך ולהזכיר לך כמה את חשובה לי,

וכמה אני אוהבת אותך.

אני יודעת התרחקנו, קצת הרבה.

שנה שעברה זה היה בסדר

השנה הכל כמעט נגמר.

עצוב לי, את חסרה לי.

חסרה לי השמחת חיים שהייתה לי איתך, שהייתה לנו יותר נכון.

הימים השלמים שהעברנו בלי לשים לב,

אני יכולה לומר בודאות,

שהיינו אחת לשנייה חברות בלי שום מגבלות, שמנו זין על העולם

הייתה אהבה, זמנים טובים שתמיד נזכור..

את הזמנים הרעים אני לא כל כך זטכרת, הדחקנו אותם לצד והמשכנו הלאה..

ספיר,

קצת קשה לי לכתוב לך..

אחרי השנתיים האלה אני לא יודעת מי את, את לא יודעת מי אני.

אני עומדת לבכות שאני כותבת לך את זה עכשיו

עולות בי תמונות שמשדות לי רק חיוביות ואושר.

רק את הכיף שיכלנו להרוויח כל הזמן הזה,

אני יודעת שתמיד שניסיתי לדבר איתך, איכשהוא חרפתי בצורה כלשהי..

תביני, שמאחורי כל חרפה

יושבת אהבה, ומחכה שהיא כבר תצא, שתפרוץ החוצה אלייך..

כמו שפעם היא פרצה.

אחרי כל השיחות הקצרות האלו שהיו לנו העברנו את זה הלאה

הכל המשיך כרגיל..

את בהסתגרות הלא מובנת שלך..

ואני, בחיים האישיים שלי,

הכל נהרס, ולי

תמיד יושבת האהבה הזו ששמורה לך.

אני יודעת שזה מוזר כל מה שאני רושמת כאן

אני מנסה לשפר הכל, חברה כמוך שהייתה לי וכבר לא תיהיה..

את אישיות שאין כמותה,

יש לך תכונות שכולם ישמחו לקבל:

את טובת לב, את יפייפיה, מתחשבת, אדיבה, את פשוט מקסימה.

אני לא אוסיף את ה"מצחיקה"..כי..

אני חושבת שהכל פה סוג של משחק.

אני רואה אותך-אני רואה שיש לך כל כך הרבה דברים לספר ואת לא מספרת,

כאילו הראש שלך מפוצץ במחשבות ממתי שאת מדברת או מתי שאת צוחקת..

התרחקנו, אני יודעת.

אבל לא שכחתי אותך ואת התכונות שלך ואת ההתנהגות שלך.

אני רוצה שתדעי שאני תמיד אבל תמיד פה בשבילך

ואם תפלי אני אבוא ועזור וגם אם תמעדי אני אשתדל להעביר אותך למצב יציב על הקרקע.

היום שמעתי שיר אחרי הרבה זמן שלא שמעתי אותו ונזכרתי בך-

מותק שלי\ גלעד שגב, היה שם משפט יפה,

"רק הדקירות של חרבות זכרון שוב מכות את הלב, לא רוצות לעזוב"

הזרועות שלי תמיד פתוחות בשבילך.

אני מקווה שהכל יחזור לקמותו ושיהיה לך המון אושר בחיים, כי ה הכי חשוב

מזל טוב! "

14.11.2007 היום שבו התוודתי בפני 2 חברותיי על הה"א

אך בלי שום מילה, באמצעות מכתב שכתבתי חצי שנה לפני

והבנתי שאני צריכה לתת אותו לאותה אחת,

הגשתי שאני חייבת לתת להן את הדין וחשבון הזה.

אולי עוד אפרסם את המכתב הזה כאן.

עבור 7 חודשים מאז היומולדת..

בנתיים שום דבר לא כל כך חזר לקדמותו,

לא החלמתי או משהו, רק נהיה יותר ויותר גרוע

אך עדיין, יש לי עוד תקווה

יש לי את התכלית הזאת והמחשבה ש

"יש שם מישהו.."