!!fucking patience

אטומים בתוך בועה, קבורים באדמה.

שמחת חיים ישנה, אך לאיזו מטרה?

סומכים על העתיד ללא מימוש ההווה.

מקווים, מקווים, שיבוא..

חושבים שכל הרס קורה לטובה

אם כך, החיים טובים יותר

למרות הבכי השורר.

אטומים הם בני האנוש, אטום העולם

שחושבים שרק כך ניתן לכבוש.

ומחכים לגורל שכברה"ידוע מראש".

הכל נגמר, הכל שקרי,

רק הכאב כה אמיתי.

רוצים לעוף ולחבק,

והדבר הנסתר שעליו סומכים

כבר מתרסק..

ודמות אלוהית, קלישאתית,

תמיד תראה הכי שקרית.

אתה אחראי,

לא אף אחד אחר.

לעצמך וללב, הדופק בגבורה.

הכוח העז הנמצא בורידים,

העוצמה שנמצאת בתוך העישונים.

להיות אחראי על החיים.

תמיד יש יכולת לשנות,

גם אם היא נראת כ"כ אפסית

לפעמים בוגדת הדרך..כ"כ פחדנית

אפשר לשנות הכל, אך חוץ מדבר אחד

המוות, המוות והשכול.

נשירות כפליים, נחירות אפיים

ברח לך נערי, ברח, אהיה ככלות נפשי

תיהיה שמור בנשמתי..

סימני חיבה מטפסים ממליוני מרחקים, אך זאת אשליה..

של עולם אכזר ותובעני.

והחולשה פורצת מבעד לאבנים בלי שום סיבה, ללא מעצורים

ותאלץ להשתקם ככלות פנים.

הכלל כבר ידוע מראש, לעוף כבר לא ניתן, לעולם לא יהיה..זאת רק אשליה..

בליבם של בני אנוש.

איננו חיות, רק עצמים הכבולים בין המוות..לחיים.

נשאר מבט לח ונפול, רוצה לפרוח, אך כבול.

רוצה לצאת מן האש הרותחת, אך כשהיא מגיעה..

ציפורניים שולחת.

רצון עז לקפוץ לים, הרי הוא יותר חזק ממנה, האש

אך משהו אומר לו "אתה חושש"

אולי חול?

זוהי התקווה היחידה, שבה הדרך אינטנסיבית וארוכה..

אך זוהי  הדרך הברורה המפלט..התקווה..

שנמצאה בהכרכה.

אוףף עד שהקיבה שלי הצטמקה שוב אני הורסת הכל ומכניסה רעל לגוף...

מה יהיה הסוף איתי?!