אז כן..
כבר שנים שאני מתמודדת לבד עם עצמי ועם הבעיות שלי
כן, אני צריכה כבר להתחיל להודות בזה
אני מטורפת.
אבל אולי לא רק האנשים סביבי ואמא שלי גרמו לכך, זו אני בעיקר.
אדם סגור, שלא מספר שום דבר לאף אחד
רק יודע להקשיב...להקשיב..להקשיב.
אדם שיסבול ויתענה ביסורים, מבלי שאף אחד ישמע על כך.
אדם שסובל ומסתגר מזה עידן ועידנים מבלי שאנשים יודעים ומבינים
וכולם? רק נועצים מבטים..
מבטי חוסר הבנה.. מבטי התעניינות אך פחד לדבר עם אדם כה חבוי
אך מאושר, שמח
מרוב "שמחה" אני כבר מרגישה שאני עומדת להתפוצץ לרסיסים
שאפילו אותם כבר אף אחד לא ירצה לנקות.
אפילו אמא אין לי..(יש) אבל אינה מתעניינת ואינה יודעת ולעיתים אני מתחננת שתדע כבר
אין איך להתמודד, שום דבר לא מצליח לי
בחיים לא אוכל להתגבר על התקפי הזלילה ועל הדיאטה האין סופית
זו דיאטה ללא הרזיה
דיאטה ללא תכלית
דיאטה של החיים.
כנראה שהשומן טמון בי לעד, כנראה שלהיות רזה זה בהחלט לא היעוד שלי
וגם לעולם לא יהיה
אך מנסים ומנסים ככלות פנים. עד מתי?
לא רעבה, אף פעם
מנסה לדחוף לעצמי עוד מזון ועוד מזון. לשם מה?
התעללות. הוא בהחלט גורם לי להתעללות ומזוכיזם עצמי.
הוא האויב הכי גדול שלי, אך הקו בין אהבה ושנאה כ"כ דק וזוהי דוגמא משמעותית.
הראש מלא בלחצים, פחדים, סיוטים,
אך האויב הכי גדול של היצורים החיים
הוא הבדידות. כן..
אני לא חושבת על התאבדות, אני חושבת שעולם צריך אותי
זה שאני שונאת את עצמי לא אומר שאני צריכה להתאבד ולפגוע באנשים שדווקא כן חשים אליי חיבה כלשהי.
לא אנסה להתאבד לעולם. מבטיחה
אנסה לתקן הכל. וגם אם לא..
אחיה בדיכאון לעד.
ושוב, רק בשביל האנשים סביבי. לא בשביל עצמי.
לאכול לבד, לישון לבד, לצאת לבד, לשנוא לבד
לחיות לבד, להתמודד לבד..למות לבד.
