סגירת מעגל

היום הלכתי למשטרה. דווקא עכשיו כשעוד כמה שעות נכנס יום כיפור, החלטתי שאני חייבת להשאיר את זה מאחוריי.
היא נחקרה. התיק נסגר. זה אומנם לא יגיע לבית המשפט אבל נרשם רישום פלילי.
חשבתי שזה מה שיביא את הצדק, שזה מה שינחם את הכעס, שישקיט את הכאב והרצון לנקום שבער בתוכי. רציתי שיכאב לה בדיוק כמו שכאב לי. אבל זה לא.
הכאב נשאר בדיוק כמו באותו יום והימים שאחרי כאשר הכל עוד היה טרי ומדמם.
היא כבר מזמן לא חלק מהחיים שלי אבל  תמיד נמצאת שם. היא שריטה שתישאר כצלקת, פצע שלעולם לא יגליד, זיכרון שלא ישכח, כאב שלא יגמר וכעס שלא יתפוגג.
ככה פתאום אחרי שנים של חברות, זה קרה. היא לא רק גנבה ממני אלפי שקלים, אלא גם את שמחת החיים והאמון שלי באנשים.
היא הפכה אותי לאדם שלא אהבתי לראות במראה.
ועל זה אני לא יכולה לסלוח.
אולי מפני שהיא אף פעם לא ביקשה סליחה. סליחה על ההונאה והשקרים ועל התקופה האיומה שהגיעה אחריי האמת.  
אבל אני מוכרחה למצוא את הכוחות לסלוח למרות שלא התבקשתי בזאת. אני חייבת לסלוח, לא בשבילה אלא בשביל עצמי.
לחיות כאדם שלא שוכח ולא סולח – זה לבחור לחיות חיים עצורים מלאי כאב וסבל.
אני צריכה לסלוח בשביל לנשום אוויר נקי יותר, בשביל להרפות ולשחרר ולהתחיל מחדש ובעיקר בשביל לחזור ולהאמין שמשהו טוב ואמיתי מחכה לי, שיש מישהו שרוצה לחבק בלי מניעים נסתרים וללא גביית עמלות.
אני סולחת לאדם הקר שהפכתי להיות בשביל להפשיר ולתת לאנשים להיכנס, לחדור למקומות שסגרתי מאחוריהם מנעולים.
ויותר מכל אני סולחת לעצמי – על רגעים בהם הרחקתי אנשים, על זמנים שאפשרתי לפחדים לנצח, על הרצון לנקום ששרף בסופו של דבר רק אותי.
על ימים אבודים שנתתי לרחמיים העצמיים להשתלט עלי. על כך שלא אהבתי את עצמי מספיק – והסתגרתי בתוך עצמי, מדחיקה הכל ומסתכלת בעיניים קטנות על עולם צר שיצרתי לעצמי.
וזה לא משהו שיבוא ביום יומיים. כל פעם קצת, כל יום מחדש. אבל זה ההתחלה לשקט נפשי ושלווה פנימית...

מאחלת לכם צום קל ושלווה פנימית,