אתמול הגעתי לעבודה באיחור של חצי שעה. מכירים את הימים שכלום לא הולך כמו שצריך? אז זה היה יום כזה.
גם את הספר הראשון שתפסתי והחזרתי למקום – נפל ואחריו כל הערמה.
"צריכה עזרה?"
הרמתי מבט וקלטתי את הבחור שיושב בפינה, מביט בי משועשע. חייכתי חצי חיוך מובך והתפללתי שהאדמה תבלע אותי, "לא תודה... אני סתם קלמזי"
"זה לא את. זה הספרים"
"ברור. זה הספרים אשמים. והרצפה. והדלת השקופה שכמעט נכנסתי בה לפני יומיים."
הוא מחייך. יש לו חיוך יפה, ציינתי לעצמי והתפניתי ללקוח הבא. 
חמש דקות אחרי זה הוא מסמן לי לבוא אליו.
"אני מסתכל עלייך ואת נראית מיוחדת," הוא אומר, "תכלס, בכולם אפשר למצוא משהו מיוחד. אבל את...אני רוצה לדעת למה"
אני בוהה בו. בחיי, הבחור יפה. כמו שאני אוהבת, מחוספס כזה. גברי. זיפים. שיער קצת פרוע. גינס וטי שרט פשוטים. בטח אחרי שחרור. והבחור הזה, זר לחלוטין סתם פתאום משום מקום ניגש עם שאלה כזאת ביום הכי פחות טוב שלי.
"לא יודעת" אני מושכת בכתפיים, "מה משך לך את העין בי?"
"תעני קודם"
אני מתפתלת תחת מבט הרנטגן שלו. הוא לגמרי מצליח להביך אותי עם העיניים הסקרניות האלה.
"אני אחכה עוד הרבה?"
"אני מרגישה שאני צריכה להוכיח את עצמי וזה מטומטם"
"אבל..."  הוא לא מתכוון להרפות.
"אני מיוחדת כי אני לא מושלמת, לא קרובה לזה ולא שואפת לזה. אני הכל מהכל. מהבחורות שיכולות ללכת בשישי לבית כנסת וכמה שעות אחר כך לעלות על הבר....ובין היתר כמו שראית גם מעופפת וקלמזי"

כן,  זאת העסקת חבילה.  זאת אני.  מתלהבת מהדברים הקטנים, מתעצבנת במהירות, ובדרך כלל מושכת אחריי אש. אני קצת ביישנית, מובכת בקלות ולפעמיים חסרת ביטחון. שנונה, צינית וטיפה עוקצנית. אשת שיחה מאתגרת, סקרנית לגבי הכל, מפחדת מדברים חדשים ועוד עשרות דברים אחרים.
אבל הכי חשוב זה שאני אמתית.
אני לא רוצה לרצות אף אחד, לא רוצה לכלוא אף חלק ממני, לוותר על שום שריטה.
אני לא רוצה להתיימר להיות מישהי אחרת, לבטל את עצמי ולהתאמץ להוכיח את  מי "שאני צריכה" להיות בשבילכם.
לא רוצה לצנזר את עצמי כי "זה לא נשמע טוב", לא רוצה לעצור את עצמי רק כי "זה לא נראה טוב".
אני אוהבת אותי. ולקח לי הרבה זמן להגיע לאמת הזאת. לשנות את מה שאפשר, להשלים עם מה שלא. להרגיש מיוחדת בדרכי שלי, חמישים גוונים שהם לגמרי שלי.