למה אחרי שלב מסוים בחיים מתחילים לאבד את הרגש? את השגעון? את הילדות? את כל הדברים הכיפים?

כנראה שנהיים רציניים או בוגרים יותר. או שזה השיגרה החדשה עושה את זה.

הזמן הולך לו.... ואז מתחילים לחשוב, האם עשינו את המיטב הדברים בצעירותינו? וכשחושבים שלא, אז יורדת עלינו בסאה מטורפת.

אבל שום דבר אי אפשר להחזיר. כשאתה נמצא במצב כזה מוזר, האחרים מסביבך שמים לב שמשו לא טוב איתך,

אבל לא יודעים מה בדיוק. אבל גם אין כוח לספר להם. כי כל אחד בטוח שהוא בעולם משלו.

אולי אני סתם אומר שטויות עכשיו. אבל זה מה שעובר עכשיו בראש. ברור שבכל תקופה בחיים יש דברים כיפים ויש דברים

לא כיפים. אבל מה אם התבלבלת? מה אם חשבת שצריך להיות בוגר כשלא צריך? אז ביזבזת זמן?

כשרואים את הילדים שהיו ממש ילדים כשהיית צעיר, תיכוניסת כזה. אתה רואה איך הם נהנים.... וחושב: למה אני לא עשיתי את זה?

אומנם עשיתי דברים אחרים, אבל משו חסר. ואני יודע שתמיד יהיה.

אז נחייה עם המצב וננסה עכשיו להוציא את כל מה שאפשר. אבל יש דברים שעוצרים בעדינו.... עדיין.......