כשנולדתי הלם ליבי באקסטזה.

היה יפה אם יכלתי להגיד שהיה זה בשל ההתרגשות נוכח המעמד.

בפועל הגוף היה קטן מדי והלב היה גדול מדי.

הסטודנטים לקרדיולוגיה שהתגודדו סביב המיטה היו חלוקים בדעותיהם, אבל שינוי האטמוספירות מהפנים לחוץ נדמה כאילו כל הדעות סבבו סביבו.

כל הפתרונות האפשריים נראו כאילו נלקחו מסרטים מצויירים אז לא פתרנו כלום. לפני מאות שנים היה איזה מורה זן אחד שאמר שהעולם הרמוני ואנחנו מקולקלים. כבר אז, בגיל כלום, הייתי הדגמה חיה לתאוריה עתיקה ומבוססת - יש דברים שעדיף לתת להם להיתקן לבד.

כשבגרתי הלכתי פעם לקרדיולוג שנתן לי תשקיף ואמר: לכולם יש שני חדרים ושתי עליות, אבל אצלך זה אחרת.

שאלתי: זה תקין?

הוא אמר: זה עובד.

שאלתי: זה מסוכן?

הוא אמר: זה עובד.

שאלתי: אז מה זה אומר?

הוא אמר: זה עובד. פשוט אחרת.

~

בעליה הימנית שלי אין כלום. רק ריצפה נקיה וכיסא. שם אני ממקמת את כל הסטוצים החד-פעמיים שלי, כל האנשים שקוראים להם אִיתַּי ופגשתי שיכורה-למחצה באולם רועש (נשמע כאילו אני מדברת על מקרה פרטי, אבל צחוק הגורל הוא שהיו יותר מדי כאלו), כל האנשים שלא התקשרו בבוקר שאחרי.

כיסא אחד מספיק, ואם יש שניים באותה תקופה הרי שאחד מהם יכול לעמוד, בין כה זה לא נמשך הרבה.

הקירות מכוסים סימנים-סימנים. אני תמיד מבקשת מהם להשאיר איזו כתובת לפני שהם הולכים, למרות שלרוב הם עושים זאת בעצמם.

כאילו אני חייבת שריטה קטנה מהם על הקיר ההוא כדי לזכור לכאוב.

בחדר הימני יש חושך. חושך ומעגל של שק"שים ונרות, כמו בתנועה, כשהיינו ילדים.

שם אני ממקמת את כל מי שאני אוהבת. יש שם חברים קרובים, וחברים רחוקים וליחשושים של דיבורים תמיד.

הוא גדול ורחב והומה. אני יודעת שפעימות לב של התרגשות נוצרות כשקירותיו רוטטים מצחוק קולח.

על החדר השמאלי אני לא רוצה לדבר.

הוא מאובק ונשכח, והדלת החורקת אליו תקועה במשקוף.

את המפתח החבאתי מזמן ואני לא זוכרת איפה. לפעמים אני חושבת שזאת שיכחה עדיפה.

שם ממקמתי, אחת לתקופה, את הבחור שבחרתי לחלוק איתו את החיים.

עכשיו יש שם, מדי פעם, רק קצת רוחות רפאים.

העליה השמאלית, הקטנה ביותר, כל כולה ארץ רוחות רפאים.

קשה לקרוא לה באמת עלייה, אולי ארון, ובו צללים והדים של כל האנשים שפגשתי פעם ולא התמקמו לי בשום מקום.

יש שם את הבחור ההוא שחשב שאני שחקנית, ואת הבחורה שישנה מיטה מולי בבהד אחד ואת אילנה בנסקי שישבה לידי בחורף של כיתה ב' והיו לה מגפי גומי ורודים.

~

בא לי לתת לכם מפה גדולה, כמו זו של משרדי תיירות, ובה איקס האומר "אתה כאן".

בא לי להעביר באינפוזיה את כל מה שאני רוצה להגיד ולא יודעת איך, ישר לוורידים, שיתפוקקו שם כמו בועות סודה.

אנחנו מפחדים פחד-מוות מהמוות ובגלל זה אנחנו יוצרים: שירים, ילדים, כל מה שרק אפשר.

לפעמים אנחנו יוצרים דמיונות. לפעמים אנחנו יוצרים אהבה.

~

ביום ההולדת מורן אמרה לי: "לפעמים המציאות גוררת אותךְ למחשבות אחרות"

ואני חשבתי: "חבל שמחשבות לא גוררות אותי למציאות אחרת".

[מתוך הבלוג של Sour Jane. זה הותיר אותי פעורת פה, והזכיר לי מאוד את יהודה עמיחי.]