"ההלם הראשון שלי היה בשיעור הראשון שבו שלחו את אחד מהתלמידים "להירשם".

 זוכרים את וועדת משמעת, וועדת ערעור, השופטים, היו"רים והפרוטוקולים? בתלמה ילין את כל זה חוסכים בלהביא חתיכת נייר מהמזכירות ששמך רשום עליה. אין בחתיכת נייר הזאת שום דבר מיוחד, חוץ מזה שאם "נרשמת" יותר מ10 פעמים אתה נידון לעוף מבית הספר.

אני רוצה ברשותכם להכניס פה איזה פלשבק חיוני; בשנה הראשונה בדמוקרטי, החלטתי שאני רוצה להיות שופט בוועדת משמעת, ואחרי שנבחרתי ונשבעתי, כיהנתי בתפקיד זה למשך 4 שנותיי העשירות בבית הספר. אני זוכר המון מקרים, והמון דיונים מהוועדה, אני אפילו זוכר איפה נמצאת הקופסא שבה התיקים של כל אחד ואחד התלמידים. הייתי הולך לפני "עשרים ל-" להביא את הקופסא ומתחיל את המשפט. היו פעמים שייצאו זכאים והיו פעמים שייצאו אשמים, אבל תמיד, תמיד כל הצדדים אמרו את הדעות שלהם ואת עמדותיהם, ואם היו עדים אז גם הם היו אומרים הכל. עכשיו, במבט לאחור, תפקיד השופטים נראה לי כל כך קריטי, להחליט מה טוב ומה רע, להחליט על אשמתו של מישהו. עצוב לי לראות את המורה בכיתה שולחת ילד להירשם וכשהוא שואל "למה?" היא צועקת את זה יותר חזק כדי לוודא שהיא הייתה ברורה.

אני עדיין לא נרשמתי, מה שגרם לי לחשוב אם אי פעם העלו אותי לוועדת משמעת בדמוקרטי. ותאמינו או לא, אבל לא, אף פעם לא העלו אותי.

הלימודים באמת מעניינים, והחומר מרתק, אבל קשה לי להעביר שיעור בלי להזיל דמעה פנימית על געגועיי לבית ספרי הקודם."