לקראת הבחירות הקרבות הגיע הזמן לניתוח לב אמיץ

לשולמית אולני

בהגיעה לגבורות, באהבה ובהערצה

במשך שנים רבות הצבעתי למרצ, אם לא שמאלה ממנה. בבחירות האחרונות הצבעתי לפרץ. היתה לי הרגשה שאולי הוא יביא לאיזו מהפכה קטנה כמו משופמים אחרים בהיסטוריה. כיום אני מצר על כך, ואולי באמת מדינה חייבת לעבור טראומה ובחירות שגויות כדי להבין לא רק שהיא לא בדרך הנכונה, אלא שהיא תקועה במקום. לא לבלוע ולא להקיא.

אמנם הבחירות יתקיימו רק בפברואר, אבל כבר עכשיו יש להעיר את הציבור השמרני ולהגיד - משהו פה הולך להשתנות, וכדאי שתהיו בוחרים אמיצים ולא מסורתיים.

מפלגת העבודה כבר הוכיחה שהיא בעיקר מפלגה דביקה. היא לא צריכה מפלגה. היא צריכה איזולירבנד חזק ולפענח את אהוד ברק.
 

ואכן, משהו קורה פה. הזמנים משתנים, עכשיו תורנו להשתנות. למרות הקלישאה-ולמרות שכל הקלישאות מתגלות לבסוף כנכונות-נושבת אצלנו רוח אובמה. זאת עדיין אינה סערה, רוח סתיו קלילה ונעימה. והשאלה היא: האם נדע גם ללמוד דברים טובים מארצות הברית?
אם הארץ הגזענית והשמרנית ביותר בעולם החליטה לבחור בצעיר נבון ושחור משום שהטיפשים מכל הצבעים גרמו לה נזקים בלתי הפיכים, גם אנחנו מתחילים להרגיש שאנחנו בשלים לשינויים גדולים ומשמעותיים. אחד השינויים המתבקשים בדחיפות הוא שאדם צעיר יהיה מסוגל להגיד את המילים "שלום" ו"שמאל" בלי להיות נלעג ופאתטי, ושאדם מבוגר לא יצביע פנינה רוזנבלום רק בגלל האיפור והנקמה באלה שדפקו אותו לפני 30 שנה.
במוסף שהקדיש "הארץ" לשמאל הישראלי, שולמית אלוני-מנהיגת הליברליות הישראלית החד פעמית שאין לה תחליף - מנסחת את המניפסט של השמאל: "אזרחי ישראל הסולדים מהכיבוש המדכא והרוצים שלום עם שכנינו; הרואים בזכותו של כל אדם לחיות תוך חירות מפחד וממחסור; הרוצים במדינה שבה התרבות, המחקר והדאגה לחולה ולקשיש יהיו במרכז סדרי העדיפויות שלהם, יעשו אגודה אחת, ישלבו ידיים וייתנו תנופה חדשה לחלומות".
אלוני תמיד ידעה להגיד בקול רם וברור את מה שהשמאלנים הסלוניים פחדו להגיד או טשטשו במטאפורות: "עדיין קיימת בנו התשוקה לחברה צודקת, שבה העבודה והסולידריות האנושית משמשות לצורך פתרון, ולא פצצות הנזרקות על אוכלוסייה אזרחית".

מרצ רחבה, שמעוניינת להכיל אנשים צעירים וישרים שעדיין לא התייאשו והפכו לציניים גמורים, יכולה להוציא אותנו משיתוק שמבטיח רק עוד עשרות שנים של כיבוש ומלחמות. אחד מהצעירים האלה הוא חבר נפש שלי, גברי ברגיל - אמנם בן 50, אבל אתם יודעים בני כמה היו צעירי מפא"י?
גברי הוא אחד היחידים שאני יכול להיכנס איתו לוויכוחים ערכיים בלי להרגיש מגוחך. אמרתי לו השבוע שמרצ בדרך הנכונה, אבל גם עליה להשתנות. זהבה גלאון למשל - למרות שהיא חברת כנסת טובה, יש להיפרד ממנה בגלל שהיא מתקשה בתקשורת עם העם ומתלהמת שלא לצורך. כמו כן, המפלגה צריכה כותרות וסיסמאות ברורות, ולא שוב את המלל האליטיסטי שבדרך כלל פונה למוח הבוחר ולא לנשמתו ולבטן הרכה שלו. אם מרצ היא אכן עלה התאנה של הפוליטיקה שלנו, העלה הזה צריך להיות שקוף.
"כבר שנים רבות", אומר גברי, שרץ כעת לבחירות במפלגה המורחבת, "ישנם כאן מאות אלפי אנשים, בעיקר צעירים, שכבר מאסו בפוליטיקה הנוכחית. הם עדיין מחפשים משהו להאמין בו, ומרצ יכולה להיות הכתובת. הם הולכים לים או לגמלאים וחושבים שהם מוחים ומרדנים".
גברי , ורבים מחבריו שהם גם חבריי, יודעים שמרצ צריכה לעבור טלטלה. להפסיק להיות תמיד "צודקת" בכל מחיר; לחפש מועמדים שלא רק יודעים לעצבן את הציבור, אלא גם לדבר על לבו; להבין שהוויכוח הוא חלק בלתי נפרד מהאג'נדה של השמאל, יהיה מה שיהיה; והכי חשוב: להחזיר לשמאל המסכן את כבודו האבוד.

בתגובות שאני מקבל על טורי ועל ההופעות שלי מכנים אותי "יפה נפש" (כאילו שעדיף להיות מכוער נפש). אלה שבאמת מחבבים אותי קוראים לי "שמאלן ערבי" או בשמי המלא, "שמאלן-אנטישמי-הומו-חמאסניק". האנשים המכוערים והטיפשים האלה אינם יודעים שהם הולכים לאבד את הדת הימנית והאלימה שלהם ולהישאר רק עם איי-קיו חד ספרתי, אלימות ושגיאות כתיב.
צדק יוסי ביילין שכתב במוסף שהזכרתי קודם, כי מי שחרב עליו עולמו זה הימין, לא השמאל. שלטון של ימין צבאי משולב בכפייה דתית וכיבוש אכזרי הם לא רק משפילים, הם גם לא אנושיים. לכן, כששואלים אותי לפעמים למה אני שמאלני, התשובה התמידית שלי היא: "זה לא בגלל שקראתי את מרקס ולא בגלל חיבתי לפרולטריון. זה רק בגלל שהלב הוא בצד שמאל".
אם הלב שלכם בצד ימין, אולי הגיע הזמן לעבור ניתוח לב ולהעביר אותו למקום הנכון. נכון, זה קצת יכאב, אבל תאמינו לי שאחרי שתתעוררו מההרדמה שבה אתם שרויים עשרות שנים, תרגישו הרבה יותר טוב. תודה והחלמה מהירה.