באה דורין לחדרי ואמרה: "למה לך ללכת לתצוגת הפרוות הזו? לני ואני הולכים לקוני איילנד . למה שלא תבואי איתנו? לני יכול לארגן לך איזה בחור נחמד והיום בין כה עמוס כהוגן עם ארוחת הצהריים והבכורה של הסרט אחר הצהריים, כך שאיש לא ירגיש בחסרוננו."

ברגע הראשון התפתיתי. הסרט נראה בהחלט טיפשי, ומעולם לא אהבתי פרוות. בסופו של דבר החלטתי שאשכב במיטה עד כמה שארצה ואז אלך ל'סנטרל פרק' ואבלה את היום בשכיבה על הדשא; בדשא הגבוה ביותר שאוכל למצוא באותה שממה מוכת בריכות-ברווזים.

אמרתי לדורין שלא אלך לשום מקום- לא להצגה, לא לסעודה וגם לא לבכורה של הסרט- אך גם לא לקוני איילנד, וכי אשאר במיטה. אחרי שדורין הלכה שאלתי את עצמי מדוע שוה אינני יכולה לעשות כראוי מה שעלי לעשות. מחשבות אלה גרמו לי עצב ועייפות. ואז שאלתי את עצמי מדוע אינני יכולה לעשות כראוי את מה שמוטב לי לא לעשותו, כמו דורין, ומחשבות אלה עוד הגבירו את העצב והעייפות..."

[מתוך "פעמון הזכוכית"/סילביה פלאת' , עמוד 32.]