"הספר מסופר מנקודת מבטה של הילדה במשפחה, שנולדה אחרי שהחתול היה כבר בן בית. מולי החתול היה חבר למשחקיה וישן איתה בכל לילה במיטה, אבל ככל שהיא גדלה כך הלך מולי והזדקן, עד שמת. כשהגענו למשפט שבו מודיעה הילדה שמולי מת בלילה, טלי פרצה בבכי קורע לב, והיה קשה להרגיעה. נדמה לי שלא פחות משחשה הזדהות עם הסיפור וצער על מותו של מולי, היא היתה המומה להיתקל בספר שלא בוחל מעיסוק ישיר במוות. אולי היא חשבה שספרים לילדים לא אמורים להיות כאלה.

אני לפעמים מבטיחה לה, כשרואים סרטים מצויירים ויש קטע מותח ומפחיד, שבסוף הכל יהיה טוב. אני מניחה שהיא פשוט לא הביאה בחשבון שיכול להיות ספר שבו בסוף הגיבור הראשי מת.

התנצלתי עמוקות בפני טלי ואמרתי לה שלא ידעתי שהספר ישפיע עליה ככה, ולא רציתי לגרום לה לבכות לפני השינה.

"תשימי על הספר הזה מדבקה," היא התייפחה, "ותכתבי עליה: 'לא להקריא כי הספר הזה גורם לטלי לבכות'."

[מתוך הבלוג של גילי בר-הלל באתר "רשימות"]