שהמלחמה הזאת עשתה להם לרצות לעזוב את הארץ, לפחות לרגע אחד או שניים. זה קרה גם לי, כשהמשטרה עצרה סטודנטים ממכללת רמת גן רק בגלל שהם ערבים ושהם מחו על המלחמה. אחרי זה השוטרים גם שיקרו (שיקרו.) ואמרו שאחד העצורים תקף אותם, כשכל האנשים שהיו שם ראו בבירור איך הם עוצרים אותו בזמן שהוא מנסה לקחת את התרופה נגד אפילפסיה שלו. זה עשה לי כזה גועל נפש, כזה ייאוש וחוסר אונים, שלא רציתי יותר להלחם. אמרתי לעצמי שמה, מה אני יכול לעשות נגד הדבר הזה, את מי אני מנסה להציל פה, איזה סיכוי יש לי להתנגד לזה, לשנות את זה. זה לא שלי הדבר הזה. זה לא שלי. אני רק רוצה לחתוך מכאן, ושישארו הם עם החרא שהם מייצרים. כל כך רוצים להרוג ולהיהרג, אז יאללה, שיהיה לכם במזל. אני לא יכול להשאר כאן.

[...]

יש לי חבר שחתך. גר בניו-יורק, עם האישה המעולה והילדה הממתקית שלו. עובד בבנק, כמתכנת באווירה מתמטיקאית. הוא נולד בנורילסק, העיר הכי צפונית בסיביר, ועד שהכרתי אותו, בקורס קציני קשר, הוא כבר ידע עברית מדהימה בעושר וברגישות שלה. רוצה להגיד שהוא כבר התאמן על חיתוך. מי שחתך פעם אחת, יודע שאפשר, שעם כל גווני האפור שמתלווים לזה, יש לכל אחד ארץ אחרת. בשלושת השבועות של המלחמה, כשהוא בניו יורק, הטירוף של המלחמה קצת רופף לו את העצבים. רב עם ההורים של אשתו בצעקות וקרס. "הם בטח חושבים שאני לא הכי יציב עכשיו. מה שלא רחוק מהאמת," הוא אמר לי. נשארה לו הישראל בבטן. הוא בחיים לא יחזור לכאן.

[...]

היה משהו בלהיות איש שמאל במלחמת קונצנזוס שכזו, שקצת גרם לי לפתוח מחדש את תפיסת העולם שלי, את הראייה שלי את החיים שלי, למי הם שייכים ומה אני עושה איתם מעכשיו. אולי זה רק משבר קטן וזה חולף, כמו שאמר סבא אריק, אבל פתאום נראה לי קצת גדול עלי להשאר עם הדבר הזה שגיליתי על ישראל בבטן, ולהמשיך לחיות את החיים שלי כאן כאילו כלום. זה הכי נשמע כמו המערכון ההוא של החמישיה, שהויברגר מציג לקהל את האישה שרק עכשיו גילתה שיש כאן עוד עם, פלסטינים. כן, גיליתי שיש כאן עוד עם, ישראלים, עם מדינה משלהם והכל, חלקה מחוץ לתל אביב, וזו מדינה די נוראה. גזענית, שונאת, מפלה, מתעמרת. [...]. ואתם יודעים, זה לא באמת שגיליתי את הכל אתמול בבוקר. אבל פתאום זה נהיה אצלי נוכח מכדי להסתיר, מכדי להתעלם. לא רוצה. לא מתאים לי לחיות את החיים שלי בצד הדברים האלה בלי להתייחס אליהם.

בפיזיולוגיה של המוח למדתי פעם שיש מערכת עצבים אוטונומית, שלא צריכה את המוח המודע שיגיד לה לפעול. זו המערכת שאומרת ללב לפעום. זו גם המערכת שפועלת אוטומטית במצבים של איום קיצוני, מצבים שמכונים fight or flight. להילחם או לברוח. אני מרגיש שמה שקורה פה איים עלי מספיק בשביל שהדילמה הזו תקבל את קדמת הבמה. אי אפשר עוד סתם לנשום, להסתפק בעליה ובירידה של בית החזה. יש צל גדול שמרחף מעל החיים שלי."

(מתוך הבלוג http://idov.co.il/?p=717)