הזהיר את בתו מכל מיני אסונות ופגיעות: "מקיר חותך, מגג נדלק, מצל חשך, מאבן קלע, מסכין, מציפורניים... שמרי נפשך מן השורף, מן החותך... מן הסמוך כמו עפר, כמו שמיים".

גם באזור ים המלח אפשר להפגע בכל מיני פגיעות: ליפול מראש הצוק, להיסחף בשיטפון, וגם - הכשת נחש, מכת חום, סלע מתדרדר ועוד. כל אלה ברורים וצפויים כמו השורף, החותך והנופל של אלתרמן. אבל ה"סמוך כמו עפר" שלו, האדמה, הוא כבר דבר אחר: הקרקע נתפסת כדבר הבטוח ביותר בעולם, ודווקא ממנה צריך להיזהר.

אני לא בטוח שאלתרמן הכיר את הבולענים, אבל הוא הכיר את רעידת האדמה ואת סיפור קורח ועדתו וגם את בולעני הנפש ידע. ברור היה לו שהסכנות האלה נוגעות בפחדים העמוקים ביותר של האדם. ואכן, הבולענים של ים המלח מעלים על הדעת קבר ומלכודת, בור שחת ושאול, ועולמות פנימיים שעלולים להיפער פתאום - וכל זה כה סמוך, תחת קרקע בטוחה, לכאורה.

מעניין, הפחד שהבולענים מעוררים הוא מסוג הפחדים הקמאיים, אבל הם עצמם בני זמננו. פעם ידעו את אפשרות קיומם רק בעלי מקצוע. היום מכירים אותם כולם. יש לנו כבר מאות רבות של בולענים כאלה, ואיש אינו יודע כמה עוד ממתינים מתחת לאדמה, ואת מי יבלעו מחר.

(מתוך הטור של מאיר שלו בידיעות אחרונות)