"שבת, 9 ביולי 1994 (הנרי בן 31, קלייר בת 23)

הנרי: היום הוא יום המעבר. כל היום היה חם: החולצות של הסבלים נדבקו לגופם כשהם עלו במדרגות לדירה שלנו הבוקר, מחייכים כי הם חשבו שדירת שני חדרים לא תהיה סיפור והם יגמרו לפני ארוחת הצהריים. החיוכים שלהם נמחקו כשהם עמדו בסלון שלנו וראו את הריהוט הויקטוריאני הכבד של קלייר ואת שבעים ושמונה ארגזי הספרים שלי. עכשיו כבר חושך וקלייר ואני משוטטים בבית החדש, נוגעים בקירות, מלטפים את אדני החלונות. הרגליים היחפות שלנו סוטרות לרצפת הפרקט. אנחנו ממלאים את האמבטיה, מדליקים ומכבים את התנור הכבד. החלונות עירומים: אנחנו משאירים את האורות כבויים ואור מהרחוב נשפך על האח דרך הזכוכית המאובקת. קלייר עוברת מחדר לחדר, מלטפת את הבית, הבית שלנו. אני אחריה, מסתכל עליה פותחת ארונות קיר, חלונות, שידות. היא עומדת על קצות אצבעותיה בפנית האוכל, נוגעת במתקני התאורה בקצות האצבעות. ואז היא מורידה את החולצה שלה. אני מעביר את לשוני על שדיה. הבית עוטף אותנו, צופה בנו, מקבל אותנו כשאנחנו עושים אהבה בתוכו בפעם הראשונה, הפעם הראשונה מיני רבות, ואחר כך, כשאנחנו שוכבים גמורים על הרצפה העירומה, מוקפים ארגזים, אני מרגיש שמצאנו את הבית שלנו."

[אשתו של הנוסע בזמן / אודרי ניפנגר]