לא מצליחה להתאהב בעיר הזאת. כל הבאוהאוס הזה לא עושה לי את זה. הנשימה שלי לא נעתקת למראה עמק, או הר, כי אין כאלה. אין תל אביב של מעלה ותל אביב של מטה, יש סתם תל אביב. ואין רחובות שקוראים להם עמק רפאים או החבשים, יש סתם בוגרשוב ורוקח. ואף אחד לא מסתתר כאן מאחורי מחומה בת אלפי שנים, מקסימום מאחורי פוזה מהיום בבוקר. ולא תראי פה לא ערבים ולא ש"סניקים ולא עניים ולא הורים שכולים ולא ילדים בגיל של יותם.

בימים הראשונים שלי בירושלים, לעומת זאת, הרגשתי כמו בפורים. כולם נראו לי מחופשים: הדוסים, עם תלבושת הפינגווין שלהם; הדוסיות, שהנשיות שלהן פורצת דרך השמלות הרכוסות; הצעירים האמריקאים, ששוטפים את המדרחוב בקיץ עם טי-שרטים באנגלית ורגליים לבנות מדי; החנונים של הסינמטק, עם החולצות המשובצות והמבט הזה, הרציני כל כך, שפשוט לא יכול להיות אמיתי; הערסים עם הג'ל העצבני; משמר הגבול עם המדים ההדוקים; התימני הזקן מהפלאפל התימני.

וכאן- אפשר למות מרוב הומוגניות. כולם מנסים להיות מיוחדים, אבל איכשהו זה יוצא להם דומה. כאילו יש קוד נסתר שכולם נענים לו. כאילו שפקחים של העירייה יתנו לך דו"ח אם תתלבשי קצת פאסה. וזה לא רק הלבוש. בכל מקום שאת נכנסת שומעים את אותה מוסיקה, מאותה תחנת רדיו פסאודו צבאית. ובבתי קפה אנשים מדברים על דברים שהם קראו במקומון, ואומרים אחד לשני "שמעת ש?" במקום "קראת ש?". ואחר כך המלצרית- תמיד יש לה אותו מבט בעיניים- מביאה תפריט, ואנשים מתבוננים בו בכזה ריכוז, כאילו שזה ספר שירה, ומזמינים בדיוק את מה שהם הזמינו בפעם הקודמת. וכולם הומואים, או לסביות, או מחוברים לדו-מיניות שלהם. ושמאלנים, כמובן. כאילו שאין אפשרויות אחרות. כאילו שדעה פוליטית היא סך הכל עוד בגד, עוד טרנד שחובה ליישר איתו קו, ולא משהו אישי (אמיר היה אומר עכשיו: אפשר לחשוב שהדעות שלך כל כך שונות). נכון. יש בזה משהו נוח. נוח כמו להתחתן עם החבר הראשון שלך מהתיכון. אף אחד לא מאיים עלייך יותר מדי. הכל מוכר וצפוי. לא יזרקו עלייך אבן אם תיסעי בשבת, לא יטענו שהסכמי אוסלו הם הימור, ורוב הסיכויים שלא תראי ערבים אמיתיים מול העיניים, אלא אם כן תתעקשי לחפש אותם ביפו, וגם אז, הם ימכרו לך סמבוסק בנימוס ולא יעלו על דעתם אפילו לפלוש באמצע היום לבית של יהודים ולפצוע את הקיר, כמו שעשה הפועל של מדמוני.

בטוח פה, בתל אביב. בטוח. ודלוח. ושטוח.

אשכול נבו- ארבעה בתים וגעגוע.