ובצעיף אדום עמדה ברחוב וניסתה, בחיוכים, במלים, בהטיות ראש ובתנועות ידיים לשכנע אנשים להיכנס למועדון הבוניטה. "בא לכם להיכנס? למה לא? כניסה חינם". הקהל הגועש של יום חמישי בערב חלף סביבה והציף את סמטאות נחלת-שבעה בירושלים, מכיכר החתולות ועד כיכר ציון. תיירים, תלמידי ישיבה אמריקאים, ערסים, פאנקיסטים, חרדים וערבים נדחקו והתערבבו אלה באלה בלבה הקטן של ירושלים המכונה פשוט "העיר". קבוצות נערים ניסו לשדל בגיר שיקנה בשבילם וודקה בקיוסק, ונערות בנות 16 פיתו בחורים בכיכר ציון. האוויר היה כבד מהורמונים. בחורים חובשי כיפות סרוגות ושחורות התגודדו עם בחורות, שהתירו להם להתקרב כמעט כמה שרצו, ופרחות מתוקות משכו את תשומת הלב בבגדיהן החושפניים עד כמה שהתיר אווירה הצונן של העיר ואפילו מעבר לכך.

משה נדחק בין כולם, מנסה לשוות להליכתו ביטחון, בידו סיגריה. הוא נתן בעיר שסביבו מבטים אגביים, כאילו ראה כבר הכל, כאילו לא אכפת לו, ואמנם, הוא העדיף תמיד את המועדונים התל-אביביים שאליהם היה הולך בשביל בחורות, אבל כבר זמן מה שלא ביקר באחד. בכל זאת, הוא לא הצליח להסתיר את משיכתו לכל זה.

הוא רצה להקדים לבוא ל"בר-דעת" כדי להספיק לנקות לפני שייפתח. הוא לא אהב שיראו אותו מנקה. הוא רוקן את המאפרות שהיו מונחות על כל שולחן, מלאות עד גדותיהן, וטיאטא קצת. כשסיים, התיישב לעשן. זמן קצר אחר כך באו העובדים האחרים, ואחריהם הלקוחות.

משה עמד מאחורי הבר עם קובי והניח בקבוק בירה לפני חיימקה, שישב קצת שפוף ודיבר עם לקוח אחר.

"לי אין משבר זהות. לך יש?" אמר הלקוח.

"לי? כן", חיימקה אמר. משה הרים גבה.

"כולנו מאמינים באלוהים וכולנו מאמינים בדת", אמר קובי.

"אז למה אנחנו חיים בניגוד..." חיימקה אמר.

ומשה אמר, "אם אתה חי ביותר מ... נגיד, שבעים אחוז ניגוד..."

"אני חי ביותר משבעים אחוז ניגוד", חיימקה אמר.

"אתה רוצה להיות חילוני?"

"לא".

"למה?"

"כי יש דברים שאני מאמין בהם", חיימקה אמר, וכשגמר את הבירה יצא לרחוב. מבעד דלת הזכוכית ראו אותו מוריד את הכיפה ופונה לכיוון כיכר ציון לחפש בחורות. נורת האולטרה-סגול האירה בלבן זוהר את חולצתו הלבנה של משה ושל רבים מהלקוחות, שישבו, עישנו, וצפו במשחק של מכבי תל אביב שהוקרן על הקיר. הם זרחו בחושך.

רון פרסלר, מוסף הארץ, 28.5.09, "רגל פה, רגל שם", עמ' 48.