"הַתְּנוּחָה הַמְפֻרְסֶמֶת שֶׁל הָאַהֲבָה: הָרֹאשׁ מֻרְכָּן, גִּחוּךְ נִזְעָם-מִתְרַפֵּס עַל הַפָּנִים, וְהַגוּף כִּמְעַט מְקֻפָּל לִשְׁנַיִם מֵחֲמַת הַמַּכָּה הָאַדִּירָה שֶׁסָּפַגְתַּ בְּבִטְנְךָ.

וְכָךְ, שָׁפוּף, צִיצִית שַׂעֲרוֹתֶיךָ כִּמְעַט שֶׁנוֹגַעַת בָּרִצְפָּה, אַתָּה יוֹרֵד בַּסֻּלָּם לְמַטָּה, אֶל חֲדַר הַמְּכוֹנוֹת שֶׁל הָאַהֲבָה: כָּאן מַרְגִּישִׁים רַע, הָאֲוִיר סָמִיךְ, מָלֵא אֵדִים קָשִׁים. כָּאן עוֹבְדִים בְּמִשְׁמָרוֹת רְצוּפוֹת, יָמִים וְלֵילוֹת, בַּפִּיחַ, בַּמַּחְנָק וּבַזֵּעָה. לֹא תֵאַרְנוּ לְעַצְמֵנוּ שֶׁכָּל כָּך קָשֶׁה יִהְיֶה. בַּמָּגָזִינִים הֶרְאוּ לָנוּ אִיִּים שְׁלֵוִים, זְרִיחוֹת וּשְׁקִיעוֹת מַרְהִיבוֹת. מַה לִּי וְלָהֶם? אֲנִי שָׁקוּעַ עַד צַוָּאר בַּעֲמָלִי הַמְפָרֶךְ. הַשָּׁאוֹן מַחֲרִיש אָזְנַיִם, הֲלֹא גַּם אִם אֶצְוַח כָּאן בְּכָל כֹּחִי: "אֲנִי אוֹהֵב אוֹתָךְ!" – מִי יִשְׁמַע? עֵינַי צוֹרְבוֹת, יֵשׁ לַעֲמֹל בִּשְׂפָתַיִם חֲשׁוּקוֹת, לְהַגִּיר זֵעָה.

מִזְמַן אֵינִי שׁוֹאֵל: הֵיכָן אֲנִי? לְאָן אַגִּיעַ?"

[התנוחה המפורסמת של האהבה/ חנוך לוין, מתוך ספר השירים שלו "חיי המתים"]