אני חוששת שאיבדתי את זה. תמיד יש משהו, משפט, מילה, אפילו איזה פסיק, שאיתו אני רוצה להתחיל. תמיד זה מתנגן לי בראש, מעין תפילה כזו. אצבעותיי זזות, כמו מקלידות מעצמן, והלב דופק פעימה אחת מהירה יותר מדי, ואז אני יודעת שיש לי את זה. לפחות את הפסקה הראשונה. משם כל השאר כבר די זורם. אבל הפעם - כלום. גורנישט, נראה לי, הוא המונח בו אתם הייתם משתמשים. אין לי ולו רעיון עמום מה אני רוצה להגיד. בצעד נדיר אני יכולה, כמובן, לחרוג ממנהגי ולכתוב על בית הקפה - משהו כמו: "ישבנו באספרסו בר ברוטשילד, היה יום שישי והאור כבר התחיל להציק בעיניים". אבל אני לא בטוחה שאני מוכנה לוותר על סוג של סיפור מסגרת, על איזושהי אנקדוטה שבצורה מאולצת יותר או פחות תתקשר לחיי, משהו שלא יסתכם רק ב"המלצרית באמת הייתה מאוד חמודה".

כמובן שאני מאשימה אותו בזה, כמו שאני מאשימה אותו במחסור בשעות שינה ובעובדה שכף רגלי לא דרכה על הליכון חדר הכושר כבר יותר משבוע (והזרוע אמנם רופסת, אך עדיין נטויה). משהו ריק שם בתוך הקופסה הזו שלי, וזה רק בגללו - כאילו אין יותר על מה להתלונן. וכשאין על מה להתלונן, האצבעות הופכות כבדות והמוח נמצא במין ערפול, כמו הנגאובר מתמשך.

 

אני מניחה שאני יכולה לנסות להתלונן על האנשים שחלפו מולנו בזמן שישבנו בהרצל פינת רוטשילד בסוף הלילה של שישי, אבל זה יהיה קצת כמו להתלונן שהשמנת אחרי שדפקת מגש פיצה. אבל רגע, אם כבר באוכל עסקינן, אז אני יכולה לגנוב את התלונה שלו: העוף עם פירה הבטטה והפטריות (52 שקל) שהוא הזמין היה ספוגי. ובעצם - אם כבר אז כבר - גם אני התלוננתי על עוגת הגבינה עם פירורי העוגיות (32 שקל), שלמרות הבטחת המלצרית כי מדובר בעילוי, סבלה מטעם לוואי פלסטיקי. אני עוד יכולה להמשיך ולהתלונן, הרי יש לי את כל הסיבות שבעולם: אני לא רזה מספיק, לא יפה מספיק, בטח שלא עשירה מספיק. לא חכמה מספיק כדי ללמוד שאסור להזמין הפוך גדול (16 שקל), כי אין שום סיכוי שהוא יצא טעים (למרות ששמו בו שתי מנות אספרסו). אז כנראה שאם אחפש מספיק לעומק, אני אמצא על מה להתלונן, הרי פעם זו הייתה המומחיות שלי. הייתי מתלוננת למופת. סובלת בצורה הכי טובה ויפה שאפשר, רק כדי שאוכל לכתוב על זה. אבל עכשיו אפילו האינסטינקט המולד הזה הפך מאולץ.

 

כנראה שאין לי מה להתלונן על האספרסו בר, ולא, חלילה, בגלל שהוא מקום מושלם, אלא כי בסך הכל מדובר בסניף של רשת, שיחסית לסניפי הרשתות שבהם ביקרתי לאחרונה הוא דווקא לא כל כך נורא. כלומר, כל עוד מוכנים לשלם מחירים די גבוהים מבלי לצפות לתמורה יוצאת דופן. או סתם לתמורה טובה ללא הסתייגויות. ובכלל, נראה לי שבאופן כללי כבר אין לי על מה להתלונן, כי למרות שאני מאוד רוצה ומנסה, הוא ממש בסדר. לעזאזל, הוא יותר מבסדר. והמשפט היחיד שמתנגן לי בראש בימים אלו שייך דווקא למוריסי: "פתאום התחוור לי שאולי אני אמות עם חיוך אחרי הכל".

 

[תיגל נשיא, העיר - הארץ]