מנסה להתכווץ ככל יכולתה, חולמת אולי שהיא קטנה, עדינה.

תמר הביטה בה, נזכרה איך שלי קיבלה אותה אתמול, באיזו טבעיות לקחה אותה לחדרה ושוחחה איתה ושימחה אותה, ולא עשתה עניין, לא מהחשדנות של תמר, ובעיקר לא מהמעצורים הרגילים שיש לה בפגישות עם אנשים חדשים.

אנשים שקל להם אתי, חשבה בזמן שקשרה שרוכים - אני נורא מעריכה את התכונה הזאת אצלם."


[מתוך "מישהו לרוץ אתו"\דויד גרוסמן]