בתוך מנהרה שנעשית יותר ויותר צרה, ויותר ויותר חשוכה, ואז מתחילה להיות מוצפת במים, ואני כולי מכופף ומכווץ, ופתאום אני נתקל בחומת אבן והכלים היחידים שיש לי הם הציפורניים שלי. ואולי כולם מרגישים ככה בחיים שלהם, אבל זאת לא סיבה לסבול את זה ולהמשיך עם זה. ובערב ראש השנה החדשה נמאס לי סופית מהכל. הציפורניים שלי היו גמורות, קצות האצבעות שלי היו קרועים לגזרים. לא יכולתי לחפור יותר. הלהקה התפרקה, והמקום היחידי שנשאר לי כדי לבטא בו את עצמי היה ביציאה מהחיים הלא-אמיתיים שלי: עמדתי לעוף מהגג המזדיין הזה כמו סופרמן. רק שזה לא עבד ככה, כמובן."

ארוכה הדרך למטה- ניק הורנבי