הוא חושב זמן רב, מתעמק ומתלבט, אבל נילי יודעת שתשובה כבר יש לו, מזמן, ושהוא רק שוקל אם לשתף אותה בה.

אצל אנשים, הוא מעיף בה עין, בוחן אותה, והיא יודעת שהיא עומדת להיכנס לעוד אחד מהמבוכים שלו, אצל אנשים זה בכלל משהו אחר: אצל אנשים זה הדיבור.

הדיבור?! קולה נבלע. היא לא בטוחה שהבינה אותו, אבל בלי ספק חשה אצבע דקה, חמימה, שנגעה בה לרגע בעומק ישותה.

כל יום, הוא מגולל בפניה בהיסוס את המחשבה שלו, יש כאילו מילה אחת -

שאם אני אומרת אותה - גואה נילי בבת אחת.

אז את זוכה. עינו השחורות זורחות מול שלה, להרף-עין הוא מפולש לה, והיא רואה פנימה, לתוך תוכו האפל, ונקודת זהב זעירה מהבהבת אליה שם. אבל במה? היא צוהלת, במה אני זוכה?

לא יודע. הוא צוחק, קל, זחוח, מסתובב בחדר בידיים מתוחות לצדדים, מאיפה לי לדעת? אולי פתאום את מרוויחה בטוטו? כאלה, צ'ופרים.

או מתאהבת, נאנחת נילי בתוככיה."

(דויד גרוסמן, בגוף אני מבינה)