חשתי שהמתח מתרופף ואני נכנס לתוך השיחה. לקיטי היה כשרון טבעי להוציא אנשים מקליפתם, וקל היה להכנע לה, לחוש בנוח במחיצתה. כפי שאמר לי דוד ויקטור פעם, לפני זמן רב, שיחה כמוה כמסירת בייסבול מדויקת. שותף מוצלח משליך את הכדור היישר לתוך הכפפה שלך, ואז כמעט אינך יכול שלא לתפוס אותו; וכשהוא בעמדת תפיסה, הוא קולט כל דבר שנשלח לעברו, גם את המסירות המוטעות והלא-מוצלחות ביותר. וכך עשתה קיטי. היא מסרה כל הזמן את הכדור היישר למרכז הכפפה שלי, וכשאני החזרתי לה את הכדור, היא משכה אליה כל דבר שהגיע לתחומה, ולו גם ממרחק רב: זינקה מעלה ללכוד כדורים שהתעופפו מעל ראשה, צללה בזריזות שמאלה או ימינה, השתטחה ארצה כדי לתפוס כדורים נמוכים. לא זו בלבד, אלא שהיה לה גם כשרון לתת לי להרגיש תמיד שמסרתי את המסירות הגרועות הללו בכוונה תחילה, כאילו מטרתי היחידה היתה להפוך את המשחק למשעשע יותר. היא גרמה לי להיראות טוב מכפי שהייתי, וכך חיזקה את ביטחוני, מה שעזר לי לזרוק כדורים שקל היה לה יותר לקלוט. במילים אחרות, התחלתי לדבר איתה, במקום עם עצמי, וההנאה מכך היתה גדולה מכל דבר שחוויתי מזה זמן רב."

(פול אוסטר, ארמון הירח)