התיישבתי על הדשא, בצל, נשען על הבטון של המקלט. לא ידעתי מי זאת הילדה החדשה הזאת, אם היא באה רק לבקר, אם היא תחזור, אם אני אראה אותה עוד פעם. ישבתי שם, מנסה להבין מה זאת ההרגשה הזאת. אחר כך נשכבתי על הדשא. אני זוכרת שלמרות שהעיניים שלי היו עצומות, יכולתי להרגיש מתי הענפים של העץ, שזזו קצת ברוח, מפסיקים לעשות צל על הפנים שלי ונותנים לשמש לעבור דרכם.

ראיתי את זה בעפעפיים סגורים. האדום נהיה בהיר וחזק ואחר כך שוב חלש. יכולתי להריח את הדשא. פחדתי שאם אני אפקח את העיניים, או אם אני אקום, ההרגשה הזאת תיעלם פתאום. לא יכולתי לדעת אז שהיא לא תיעלם. שהיא תהפוך לדבר הכי יציב והכי פחות נעלם שיש לי.