"אתה יכול לא לקשר לעולם בין שני רעיונות באופן שיחשוף את האימה הנמצאת בכל אחד מהם, וכך לעולם לא להתוודע אליה. אבל אם איתרע מזלך לקשר בעקביות בין הרעיונות המתאימים אתה יכול לשקוע בה כל חייך. לדוגמה, הבחורה הזאת שמוכרת פרחים מול ביתך. אין בה שום דבר נורא, כשלעצמה היא לא יכולה לבעת. להפך. היא נראית מאד אטרקטיבית. היא סימפטית וחביבה. היא לטפה את הכלב. קניתי את הציפורנים האלה ממנה."
והוא הוציא שני ציפורנים מעוקמים שנמעכו בכיס המעיל, כאילו קנה אותם רק כאמתלה לדבר עם מוכרת הפרחים. "אבל היא כן יכולה לעורר בעתה. הרעיון של הבחורה הזו כשהוא קשור לרעיון אחר יכול לעורר בעתה. אתה לא חושב? אנחנו עדיין לא יודעים מהו הרעיון החסר, הרעיון המתאים, בן הזוג המבעית שלה. אבל הוא קיים. הוא בטוח קיים. השאלה היחידה היא אם הוא יופיע. יתכן שלעולם לא יופיע. מי יודע, אולי יתברר שזה הכלב שלי. הבחורה והכלב שלי. הבחורה עם הקארה הארוך והחום והמגפיים הגבוהים והרגליים הארוכות והחטובות עם הכלב שלי נטול הרגל השמאלית." אלן מריוט הביט בכלבו המנמנם; הוא הסתכל על הגדם של הכלב. הוא נגע בו לרגע. "אם מקשרים את הכלב אלי זה נורמלי. מתבקש. נכון שקצת מוזר, אני מתכוון לשנינו יחד, אבל לא מבעית. אבל אם מקשרים את הכלב  א ל י ה  הניגוד בולט יותר. זה כבר אולי כן מעורר בעתה. לכלב חסרה רגל אחת. אם הכלב היה שייך לה בטוח שהוא לא היה מאבד את רגלו בקטטה אווילית אחרי משחק. זאת היתה תאונה. חלק מהסיכון המקצועי של כלב ששייך לאדם צולע. אבל איתה הוא אולי היה מאבד את רגלו מסיבה אחרת. הכלב עדיין היה חסר רגל. אבל מסיבה אחרת. מסיבה איומה אחרת. לא תאונה. קשר לתאר את הבחורה הזאת בקטטה. אבל אולי הוא היה מאבד אותה  ב ג ל ל ה . אולי אם הכלב היה שייך לבחורה הוא היה מאבד את רגלו, כי היא הייתה כורתת אותה. אחרת, איך כלב מוגן, מטופח ואהוב של בחורה כל כך מושכת וסימפטית שמוכרת פרחים היה יכול לאבד את רגלו? הרעיון הזה הוא נורא. הבחורה כורתת את הרגל של הכלב שלי במו ידיה, מביטה בכך במו עיניה, לוקחת חלק בכך."

(מתוך 'כל הנשמות' / חוויאר מריאס. עמ' 73)