הוא יוצא למארב," אמר הקצין הישראלי לאפסנאי.
דיגם אותו. נתן לו נעליים קטנות בשתי מידות ממידותיו. נתן לו מכנסיים ארוכים בשלושה מספרים, חולצה במידה הנכונה, אבל ללא שני כפתורים. התאים לו קפל"ד לראש. כיסו שולי הקפל"ד את עיניו.
אמר האפנסאי לצור, "תהדק את הרצועה והוא לא יתנדנד לך."
אמר צור, "הרצועה קרועה."
אמר לו האפסנאי, "תאלתר."
נתן לו אפוד משופצר בחוטי ברזל. דקרו חוטי הברזל בגבו. החתים אותו על נשק. אמר צור, "אני לא יודע איך מפעילים גלילון."
אמר האפסנאי, "אין ברירה. נגמרו כל המקוצרים."
אמר צור, "אז תן לי עוזי."
אמר האפסנאי, "עוזי זה נשק של בחורות. אתה רוצה להיות מש"קית ת"ש או לוחם?"
אמר צור, "לוחם, לוחם." החתים אותו על מחסניות.
אמר צור לאפסנאי, "אלה מחסניות של אם-16."
אמר האפסנאי, "המחסניות של הגלילון נגמרו."
שאל צור, "אבל איך אחליף מחסניות אם יהיה לי מעצור בנשק?"
ענה האפסנאי, "לחלק מהחיילים נתתי מחסניות של גלילון כי נגמרו לי של אם-16, תלווה מהם."
...
התחיל הקצין הישראלי בתדריך ... "כולנו מכירים את האויב המזדיין שעומד מולנו. האויב האוכל בתחת. כולנו מכירים את החבורה של המוצצים שאנחנו הולכים להיתקל בהם היום. כולנו מכירים את האפסים המאופסים, את הנקניקים חסרי הכישרון שעומדים מולנו.
"עם זאת, חבר'ה, חשוב לשמור על כבוד לאויב. חשוב לזכור שהאויב, למרות שהוא מורכב מחבורה של לא יוצלחים, פלאחים שיכורים שאין להם כלום בחיים, אנשים שלא החזיקו נשק בחיים, אנשים שלא עברו אימון מסודר, האויב הוא אויב מסוכן, מאומן, מתורגל בתנאי השטח, ובעיקר רעב לכותרות בעיתונים.
...
"במקרים קיצוניים - כל חייל מחליט מהו מקרה קיצוני לפי ראות עיניו - ניתן להפעיל שיקול דעת. וכשאני אומר 'שיקול דעת' למה אני מתכוון? אני מתכוון לדבר פשוט מאוד: במקרים שבהם נשקפת סכנת חיים ממשית לחייכם, אתם רשאים לירות על מנת להרוג. אתם רשאים להרוג כל מי שמסכן את חייכם ומטרפד את הצלחת המשימה.
"לצורך העניין אני אומר שרועים ערבים עיוורים, נשים ערביות בהיריון, ילדים בני שלוש עד שמונה, עזים, סוסים, גחליליות שחושפות אתכם בשטח, יתושים שמפריעים לכם להתרכז, עלים שנופלים עליכם, גשם שמתחיל לרדת, אור היום שמתחיל לעלות, בכל אלה מותר לכם לירות על מנת להרוג."

(מתוך 'בא לך להיות אלוהים?' / שי גולדן)