"כשיגיע לידיו מכתבנו זה, כבר נהיה רחוקים מכאן, במקום שכולו אהבה ורחמים נצחיים. חשבנו הרבה על המעשה, וגם עליו חשבנו. אך אין לנו דרך אחרת, ואין דרך יפה מזו שבחרנו בה. לא יכולנו להמשיך. הרי הוא יודע, הם גברו עלינו, הם היו רבים מאתנו ולהם אמצעים משוכללים ועיניהם פקוחות בכל פינה.

"כשיגיע לידיו מכתבנו זה, נהיה עם כל המעונים שנגאלו, עם הסובלים על-לא-עוול, שצדקתם האירה להם כאור הבוקר, עם החולים שמצאו החלמה שלמה, עם הנבלים שחזרו בתשובה, עם הנכזבים שראו תקוה, עם המשוגעים שגילו את האמת, עם הרוצחים שנכנעו לפני האהבה. אנחנו רואים אור ומישורים ירוקים לנוח בהם. רצינו את המנוחה ולא מצאנו אותה כאן. לא הניחו לנו. אין הוא יודע הכל. לא הכל סיפרנו לו, כדי שלא לצערו יותר מדי. ויש דברים שהצינעה יפה להם. לא רצינו לסבכו, אחרי לכתנו מכאן, עם האלמנטים השפלים, שעשו את חיינו לבלתי אפשריים. אין לנו טינה על איש, אף לא על רודפינו.

"האם יזכור את לילות-שבת בביתנו? אנו נושאים אתנו זכרון זה באהבה רבה. כי אהבנו אותו, את פשטותו והגינותו, את נימוסיו הנאים, את עדינות נפשו ורגשותיו. היכן יש עוד היום אנשים כמוהו? האם יזכור אותנו?

"כבר ברגע שהחלטנו לעשות את המעשה, דימינו להרגיש משהו מבבואת החסד הנצחי שאליו אנו מבקשים ללכת. דימינו לשמוע מוסיקה נפלאה, כמין כוראל של באך שלא שמענו מימינו. אל יצטער עלינו. איננו ראויים לזה. אנו הולכים אל מקום שהחיים אינם נחשבים בו אלא כמהתלה בזויה, כהזיה של מטורף. מי יתן ונהיה כשרים וטהורים לכך, בבוא הרגע הנפלא. מי יתן ונחסה בצל הרחמים הגדולים והאהבה שאינה מתמצית לעולם. הרי אנו שמחים - אל יתאבל עלינו. יאמין לנו: שמחה אוחזת בנו, כשאנו משווים בנפשנו כי נהיה ביחד עם הענווים, עם המפחדים בסתר, עם הנכים, העיוורים, החרשים, האילמים, עם המכוערים והנידחים, עם הזרים שאינם יודעים את שפת המקום שהם יושבים בו, עם אובדי הדרך התועים ואינם יודעים להינצל, עם הפצועים, המוכים, השבורים, הנשחקים, הבוכים לבדם.

"מה אדירה המוסיקה שאנו שומעים רק את אפס קצה באוזן הפנימית!

"יסלח לנו אם נהגנו בו, אף בשוגג, שלא כשורה. יסלח לנו על שנאלצנו להיפרד ממנו. אנו מצדנו סלחנו לכולם, אף לרודפינו, שאינם יודעים את אשר הם עושים. יסלחו הם לנו אם נתפסנו לצערנו ואמרנו עליהם דברים בוטים. יסלח לנו כל מי שחשדנו בו לחינם, כל מי שהיה עלול לפרש את דברינו שלא ככוונתם ולמצוא בהם עלבון או גנות, כל מי שהיינו זרים לו, מפני שלא ידענו לחיות. אל יאשימו איש במותנו.

"יזהר נא, זו עצתנו האחרונה לו. יש להקפיד הרבה בזהירות. הוא רגיש ועדין והעולם שפל ומלא מהמורות, הרפש קולח מכל פינה והאויר מזוהם מאד.

"אהבנו אותו. ישמור לנו פינה קטנה בלבו"

[האישה הגדולה מן החלומות, יהושע קנז, עמ' 125-126]