"לדיון המסורתי על התפקיד המהפכני ה"רגיל" של השירה באשר היא, התפקיד הפנים-ספרותי והפנים-לשוני, צריך להוסיף היום רכיב חשוב נוסף: העובדה שכתיבה, פרסום או הוצאה לאור של שירה בישראל, לא רק שהם מעשים שאין בצדם שום רווח כלכלי אפשרי - זה תמיד היה המצב - אלא שכיום הם נעשים כמעט תמיד במימון עצמי של הכותב (גם במקרים של משוררים מרכזיים ומוכרים) או תוך הפסד כלכלי ניכר. יתר על כן - בניגוד לעבר לא רחוק - כיום אין למשורר בישראל כמעט שום סיכוי לזכות בשכר מסוג אחר על יצירתו: יוקרה חברתית, סמכות תרבותית, פרסום וכיו"ב.

אך דווקא מצב הדברים העצוב הזה יכול להתגלות, באופן פרדוקסלי, כתסס מהפכני יוצא מגדר הרגיל. דווקא בזכות נידחותה הגמורה בחברת הרייטינג שבה אנו חיים יכולה השירה להיעשות מחדש למקומם המובהק של הפוסעים הצדה ושל המהרהרים, למפלטם של הפורשים מהמשחק ושל הנחלצים ממכבשי ההגמוניה החברתית, התרבותית ואף הלשונית. המנגנון ההיפר-קפיטליסטי והניאו-ליברלי המושל אצלנו בכיפה מציב בעצם מחדש את השירה במקום שממנו נעדרה זה עשורים ארוכים: השירה קולטת אליה יותר ויותר - אם ככותבים ואם כקהל שוחרים - את אלה שאינם יכולים או אינם מעוניינים לרתום את יכולותיהם הלשוניות האינטלקטואליות לכוחות הפרסום והשיווק, לטלוויזיה או לעולמות העסקים וההון, ובעצם היא חוזרת כך לתפקידה הוותיק כמבצרה הטבעי של קהילה אנטי-בורגנית, אנטי-קונפורמיסטית, כמעט אמרתי: בוהמית.

אני מאמין שהשירה יכולה לשוב ולהיות אתר פוליטי אמיתי שכמוהו חסרים כל כך בישראל של ימינו: אתר של ספק, של חתרנות ושל חירוף נפש. ואם לנקוט רגע נימה אישית, אמונתי זו היא סיבה מרכזית לכך שאני משקיע כל כך הרבה זמן, מחשבה ואנרגיה בכתב העת "הו!", בהתנדבות וללא תמורה כספית. אם אאבד את האמונה הזאת, אאבד את התקווה ששינוי תרבותי משמעותי כלשהו עשוי להתחולל כאן."

(דורי מנור, פורסם במוסף הספרים של הארץ, יום ד' 28/10/09. "האפשרות להדהד בזיכרון")