ופסע אל המחנה, היא התייחסה אליו כאל רכישה. אני מחשיב את זה בתור אסון - זה סימן משכנע לחוסר ההרמוניה ששולט בראייה המשותפת שלנו. היא רצתה לביית אותו, אני רציתי לתת לו את אחוזת הבית במתנה ולברוח משם. היא האמינה שאפשר לאלף אותו עם טיפול נחמד ושהוא יהיה חיית מחמד טובה. אני אמרתי שחיית מחמד בגובה שבעה מטרים ובאורך עשרה מטרים לא תהיה הדבר הנכון למקום הזה, ובכלל, אפילו עם הכוונות הטובות ביותר ובלי להתכוון לשום נזק, הוא יוכל להתיישב על הבית ולמעוך אותו, כי לפי המבט בעיניו כל אחד יכול לראות שאין לו שכל.

ועדיין, היא נשבתה בקסם של המפלצת ולא היתה מוכנה לוותר. היא חשבה שנוכל להקים איתו מחלבה ורצתה שאעזור לה לחלוב אותו. אבל לא הסכמתי - זה היה מסוכן מדי. המין שלו לא היה נכון, ובכל מקרה לא היה לנו סולם. אז היא רצתה לרכוב עליו ולהסתכל על הנוף. תשעה או עשרה מטרים מהזנב שלו היו מונחים על הארץ, כמו עץ שנפל, והיא חשבה שתוכל לטפס עליו, אבל היא טעתה. כשהגיעה למקום התלול, הוא היה חלקלק מדי והיא נפלה מטה, והיה נגרם לה נזק אילולא הייתי שם.

האם היא היתה מרוצה עכשיו? לא. דבר לעולם לא מרצה אותה חוץ מהדגמות. תיאוריות שלא נבחנו לא מעניינות אותה, והיא לא מוכנה לסבול אותן. זו הדרך הנכונה, אני מודה. היא מושכת אותי, ואני מרגיש בהשפעה שלה; אם הייתי איתה עוד אני חושב שהייתי מאמץ אותה בעצמי. טוב, היתה לה עוד תיאוריה אחת בקשר לענק הזה: היא חשבה שאם נביית אותו ונעשה אותו ידידותי, נוכל להעמיד אותו על הנהר ונעשה ממנו גשר. גילינו שהוא כבר מבוית מספיק - לפחות למיטב צרכיה - אז היא עשתה ניסוי לפי התיאוריה הזאת, אבל נכשלה. בכל פעם שהיא מיקמה אותו לפי רצונה בנהר והלכה לחוף כדי שתוכל לחצות את הנהר על גבו, הוא יצא ועקב אחריה כמו הר מחמד. כמו כל החיות האחרות. כולן עושות את זה.

[מארק טווין, יומני אדם וחוה]

רוצו לקרוא, זה נפלא.