בין ארבע לחמש וחצי כל יום, הייתי שומע את חיים מנגן. מעניין שלא היו צריכים להכריח אותו לנגן. הוא רצה את זה מעצמו. הוא אמר שבלי הנגינה החיים שלו ריקים. לא הבנתי איך ילד שיודע כל-כך הרבה, ושנסע בכל העולם, יכול להגיד שהחים שלו יהיו ריקים אם הוא לא מקשקש שעה וחצי ביום על פסנתר. ביקשתי ממנו שיסביר לי, במילים של בני-אדם, איך הפסנתר ממלא את החיים שלו. שיגיד. שאני אבין. אולי גם אני יכול למלא את החיים שלי עם פסנתר?

אבל הוא לא היה יכול להסביר. אמר שאין מילים לתאר דבר כזה. ואני התעצבנתי, ואמרתי שינסה בכל-זאת, הרי הוא יודע לדבר, נכון? אז שיתאמץ קצת ויסביר לי בעברית פשוטה איך צלילים יכולים למלא חיים של בנאדם? מה, הם עשויים בטון? עפר? מים?

וחיים ניענע בראשו, והירהר, וקימט קצת את המצח הגבוה שלו, ואחר-כך אמר שהוא לא יכול, זה משהו שמתרחש עמוק בפנים, ואי אפשר להסביר למישהו בחוץ. ואז הפסקתי לשאול. כי אם אני מישהו בחוץ, אז אני לא מעוניין.

יש ילדים זיגזג/דויד גרוסמן