היא עמדה מחוץ לחורבה שלו. היא שמעה אותו בפנים, כבר ער. היא נקשה בדלת. הוא הופיע ונעמד בפתח. מאחוריו היא ראתה נר זעיר וספרים פתוחים. הוא המתין. היא הביטה בו. ואז הפנתה את מבטה.

הוא היה יפה מידי.

"אני אוהבת אותך," אמרה מרגנית. "אני יודעת שזה בטח קצת מפתיע, מפני שעד כה רק בזתי לך והשפלתי אותך ולעגתי לך, אבל אני אוהבת אותך כבר כמה שעות עכשיו, וכל שנייה, יותר. לפני שעה חשבתי שאני אוהבת אותך יותר מכפי שאישה כלשהי אהבה פעם גבר, אבל חצי שעה לאחר מכן ידעתי שמה שהרגשתי קודם היה כאין וכאפס לעומת מה שהרגשתי באותו רגע. אבל עשר דקות אחר כך הבנתי שכל האהבה הקודמת שלי היא שלולית לעומת האוקיאנוס הגואש לפני סערה. העיניים שלך הן כאלה, ידעת? טוב, עכשיו אתה יודע. לפני כמה דקות הייתי? עשרים? כבר תיארתי את רגשותי עד אז? לא משנה." מרגנית עדיין לא היתה מסוגלת להביט בו. השמש עלתה עכשיו מאחוריה; היא חשה בחומה על גבה, וזה נסך בה אומץ. "אני אוהבת אותך עכשיו כל כך הרבה יותר מאשר אהבתי לפני עשרים דקות, שאי אפשר בכלל להשוות. אני אוהבת אותך עכשיו כל כך הרבה יותר מאשר אהבתי כשפתחת את דלת הבקתה שלך, שאי אפשר בכלל להשוות. אין מקום אצלי בגוף לשום דבר מלבדך. הזרועות שלי אוהבות אותך, האוזניים שלי מעריצות אותך, הברכיים שלי רועדות מרוב חיבה עיוורת. המוח שלי מתחנן שתבקש ממנו משהו כדי שיוכל לציית. אתה רוצה שאלך אחריך עד סוף ימיך? אני אעשה את זה. אתה רוצה שאזחל? אני אזחל. אני אשתוק בשבילך ואשיר בשבילך, או אם אתה רעב תן לי להביא לך אוכל, או אם אתה צמא וכלום לא ירווה אותך חוץ מיין ערבי, אני אלך לערב, למרות שהיא בצד השני של העולם, ואביא לך בקבוק לארוחת הצהריים. כל דבר שאוכל לעשות למענך, אעשה; כל דבר שלא אדע לעשות, אני אלמד למענך. אני יודעת שלא אוכל להתחרות מול הרוזנת ביכולת או חוכמה או משיכה, ואני ראיתי את המבטים שהיא נעצה בך. אבל תזכור, בבקשה, שהיא מבוגרת ויש לה עניינים אחרים, בעוד שאני בת שבע-עשרה והעניין היחידי שלי הוא בך. וסטלי יקר – אף פעם לא קראתי לך ככה, נכון? – וסטלי, וסטלי, וסטלי, וסטלי, וסטלי, - וסטלי יקר, וסטלי נערץ, וסטלי מתוק ומושלם, תלחש שיש לי סיכוי לזכות באהבתך." ובמילים אלה, העזה לעשות את הדבר האמיץ ביותר שעשתה מעולם:

היא הביטה ישר לתוך עיניו.

הוא סגר את הדלת בפניה.

ללא מילה.

ללא מילה.