סוף העניין העגום הזה. שלט מעל חנות סגורה התנדנד. היא האזינה לקול החריקה הדקיק והעצוב, שלא היה קולה של הרוח או המתכת אלא דומה שבקע מתוך הקיר.
'באמת האמנת שנצליח?' אמרה.
הוא משך בכתפיו. 'לא יודע.'
'אז למה באת אתי לכאן, אלכס? למה בזבזת זמן יקר, שעכשיו הוא אפילו יקר לך עוד יותר?'
הוא הניח את ידו על ידה, שנחה על שפת המזרקה. 'לא הייתי מסוגל לאכזב אותך.'
'אותי?'
'כן, אותך. את האמנת בי. וכל-כך רצית.'

היא משכה את ידה מידו, שהיתה קרה ויבשה. 'אתה לא אכזבת אותי, אלכס. זאת לא אשמתך ולא אשמתי. הכל באשמת אלנה הפסיכית.'
אך שניהם ידעו שאין זה נכון.
'כשהסתכלתי בעיניים שלך בבית-החולים,' אמר אלכס, 'ראיתי את עצמי כמו שהייתי פעם. זה היה כל-כך יפה, שלא יכולתי לסרב לזה. רציתי להמשיך להסתכל.'"

[מתוך "מכונת הנצח של אלכס"\הגר ינאי]