בתקופה קשה זו הכי קל לאהוב את הזרים. מפני שהם אינם תובעים ומתבוננים, כל הזמן מתבוננים. נמאסו עליי מלורי, אייקו, גון, אפילו כריס.

אין בהם כלום בשבילי. אני מתה בעיניהם, על אף שפעם פרחתי. זו האימה החבויה. סימפטום: פתאום זה הכל או כלום; ניפצת את הקליפה החיצונית וחדרת אל הריק השורקני או לא ניפצת. אני רוצה לחזור אל שביל הביניים הנורמלי יותר שלי שבו ישותי מפעפעת אל מהות העולם: לאכול אוכל, לקרוא, לכתוב, לדבר, לקנות: כדי שהכל יהיה טוב כשלעצמו, ולא רק פעילות קדחתנית שנועדה לחפות על פחד שצריך להתמודד עם עצמו ולהתנצח עם עצמו עד מוות ולומר: חיים חולפים!

[מתוך ג'וני פניקה ותנ"ך החלומות - סילביה פלאת']