מצטטים. גם אתם יכולים. |
| 4/2010
הארה בדרך הביתה מן הים
"הדבר הכי מופלא בהליכה לים זאת בעצם הכניסה לעיר בדרך חזרה.
מתחילים לקבל את התחושה הזאת עוד במים, כשלרגע אחד מתבוננים בבתים ובמגדלים של העיר שצפים להם על פני האדמה, ושנראים פתאום מאד רחוקים בשקט המסוים הזה שבו אתה נמצא.
כשחוזרים לתוך העיר הכל נראה פתאום מאד מוזר: הבתים, המכוניות, האנשים הממהרים - עם החול והריח של המלח שעדיין דבוק לך לעור אתה מרגיש באיזה אופן מהותי נבדל מכל זה, כמו שכבה דקה של מים שמפרידה אותך ממה שהוא החיים שלך עצמם בשאר הזמן.
הנקודה הכי יפה בדרך חזרה היא כשאנחנו עוברים באזור של צפון הרצל ודרום רוטשילד, איפה שכל גורדי השחקים העסקיים שנבנו לאחרונה. מישהו, כפי הנראה, החליט להקים באזור מעין "סיטי" לא ברורה, ואם בכל זמן אחר אני מביט בכל ה"סיטי" הזאת בעין חדשנית ונרגנת, הרי שבדרך חזרה מהים התגובה פחות או יותר הפוכה: חזיון גורדי השחקים הליליים על חלונותיהם המנצנצים בחשיכה מהמם, וכמוהו גם הרחוב הסואן עם כל מיני האנשים בסוף יום העבודה שמתרוציים בין מסעדה מקושקשת אחת לרשת בתי קפה שניה.
הצבעים, הרעשים, האורות - אפילו הצפיפות והאבק - פעם בשבוע-שבועיים אפשר להתאהב בהם מחדש כשחוזרים חזרה מהים, להתאהב מחדש בציביליזציה המטופשת הזאת, חייבים להודות, שכל-כך מחשיבה את עצמה כאילו הו-הא, ומה היא בעצם? - קן של נמלים מבולבלות שמתרוצצות לכאן או לכאן, בלי לדעת לאן הן מנסות להגיע ובטח לא אם אפשר להגיע לשם.
תמיד טענתי שאם בשיא הקיץ מקפידים ללכת לים ביום קבוע פעם בשבוע אז לא צריך מזגן - הזיכרון של המים הטובים מספיק לסחוב אותך לשבוע בתוך הזיעה.
הים הקיא את העיר הזאת מתוכו כמו גור חתלתולים שפולט כדור פרווה, ופעם בשבוע צריך לחזור חזרה אל המקום שממנו העיר נפלטה. "
[מתוך הטור "הגורם האנושי" בעכבר העיר\ נועם אבידן-סלע]
| |
|
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי: