| 4/2010
נפגשנו כך
"לפני שנים רבות היתה האחת מאיתנו בחודש השמיני להריונה ונראתה כמו הדגם החדש של מקרר אמקור, מינוס העיצוב הארגונומי. השנייה מאיתנו היתה אז צעירה דקת גו, חסרת מורא וחדת לשון. ואף כי לא הצטלבו דרכינו, יצא לנו לשמוע זו אודות זו. חברתנו דאז, פזית, היא שהפגישה בינינו, לא לפני שהזהירה את האחת שהשנייה מגלה עניין גדול בפרשיית אהבים נושנה, אם כי מיתולוגית, שניהלה האחת.
כי כן, באורח פלא, ועוד בהתחשב במתרחש בעיר הזאת ובעברה הסוער ורב המעללים של האחת, לא חלקו האחת והשנייה מעולם אותו בחור, ואותו אחד מדובר שהאחת יצא לה להתרועע עמו והשנייה טיפחה פנטזיות מלאות שקיקה בגינו, לא היה סתם אחד. הוא היה אז בעיני שתינו האחד.
ובבוקר ההוא, הגורלי, או שמא היתה זו שעת צהריים, התפרצה השניה מאיתנו לביתה של פזית כולה נרגשת וסקרה את האחת, שהיתה שקועה עמוק בספה, מחמת עומס משקלה, במבט בוחן ומדוקדק. ספק אם הבחינה בכלל שהאחת, הדבר האחרון שהיא מסוגלת להיזכר בו במצבה הוא ימי הסקס הפרועים שלה. למעשה, באותו יום, ובאותם חודשים של שלהי הריון, המחשבה על סקס עוררה באחת אימה מהולה ברתיעה. על כל פנים, השנייה צנחה על הכורסה, וללא שהיות או דיבורי סחור-סחור השליכה לעבר האחת את המשפט שלעת ייחרת בזכרונן, "את חייבת להגיד לי, באמת נתקעת איתו?"
האחת השתנקה. היא מעולם לא שמעה בחורה מדברת ככה, ועוד אל בחורה אחרת. ברגע הראשון עוד נעמדה לה לאחת גערה על קצה הלשון. וגם היא קצת נעלבה שהשנייה מסכמת לכזה משפט בוטה את הרומן ההוא, שעדיין הטיל מזמן לזמן צל כבד על לילותיה. התחילה האחת למלמל משהו בדבר לבה שהושחת ללא הכר בגלל אותו בחור, עד שהבחינה שהשנייה כלל אינה מעוניינת בפרטים פיוטיים. היא רוצה את ההארד קור, והיא לא מתכוונת ללכת.
התגברה האחת על הזעזוע והסגירה מה שהסגירה. ולמראה עיניה הנפערות בקנאה מהולה בהתפעמות של השניה, חשה לפתע כמו שלא יצא לה לחוש שנים - נחשקת, מרתקת, ממש מושא ראוי להערצה.
וכך התאהבה האחת בשנייה.
חלפו ימים, אפילו שבועות, והאחת והשנייה לא התראו.
עד שנולד התינוק.
עוד באותו יום התקבל בבית-החולים מברק בהול לפעוט בזו הלשון: "שלום לך תינוק קטן. סוף-סוף החלטת לפרוש מהרחם של אמא. מותק, אני מתחייבת בזאת להיות לך לאם רוחנית (כולל מוסיקת כאסח, שכטות וכוסיות) ולדאוג שתהיה פאנקיסט עם שורשים דתיים והכי חתיך. שלך בנאמנות לנצח." על החתום, השנייה מאיתנו.
כעבור שבוע באה השנייה לבקר את האחת והתינוק, שהגיעו הביתה, הציצה ארוכות ביצור הקטן והמדובלל והודיעה חרש, בנימה פסקנית, לאחת, "יקירתי, רק שתדעי, זה התינוק שלי. אני מרשה לך בינתיים לגדל אותו עבורי. אבל שלא תטעי."
פלבלה האחת בעיניה ותהתה - ההיתה השניה, או שחלמה חלום?
חלף עוד חודש, אולי יותר, אולי פחות, והאחת והשנייה נפגשו לארוחת בוקר. זה היה בבית-קפה אחד בשינקין, שכבר אינו קיים. האחת באה למפגש לבושה בסמרטוטים ובעיניים טרוטות. השנייה הגיעה במיטב המחלצות הפאנקיסטיות שאז כה הרבתה ללבוש. הזמינה האחת ארוחת בוקר שכללה ביצה רכה בגביע קטן, ובעודה מתארת לשנייה מאתנו את הלילות הלבנים ומחשבות הביעותים שהם מנת חלקה מאז שבה הביתה ותינוק קטן באמתחתה, הטיחה את הכפית בראש הביצה.
כהרף עין, לא יותר, חלף בין הרגע שהטיחה לבין הרגע שמצאה את עצמה מכוסה בנתזים צהבהבים של חלמון.
וזה היה הרגע שבו השנייה התאהבה באחת.
ומאז לא נפרדנו.
אנחנו הולכות לשופינג, ואנחנו מתחלפות במגזינים, אנחנו מתוודות על הכל, ואנחנו מתקוטטות כמו זקנות מטורפות, והתינוק שלנו גדל והיה לנער.
הבחורים שהיו התחלפו. ועם אלה שיש לנו, כנראה נישאר. האחת מאיתנו חזרה לישון ולמדה לאכול בלי לטנף את עצמה. השנייה מאתנו חדלה כמעט לגמרי לנבל את הפה ולהשתמש במילים שלא יאות לבחורות.
אנחנו כבר לא נתקעות. אם כבר יוצא לנו, אז אנחנו משתרללות.
אבל רוב הזמן אנחנו סתם רובצות ולוטשות עיניים בטלוויזיה בזמן שאנחנו מדברות בטלפון, שעות על גבי שעות.
והאחד, ההוא?
גם ממנו הצלחנו להיגמל. איכשהו."
[מתוך המדור "הצעקה האחרונה" בעיתון "העיר", לוקט מאוחר יותר לספר "אחת מאיתנו"\ נילי לנדסמן ותמר קרוון]
לאדוה
| |
|
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי: