נסעתי לראיין בירושלים את דני קיי. לפני שיצאתי לדרך צלצלתי אליה לשאול מה שלומה. "אני בסדר," היא אמרה, "דולב אצלי."

הגעתי לריאיון שפוף ומדוכא. קיי, שהיה יהודי חם ואדם רגיש, הבחין שאני לא מרוכז ושאל אותי מה קרה. סיפרתי לו שפגשתי את אהבת חיי, אבל אני חושש שלבה נתון לאחר.

עד יומי האחרון הייתי אסיר תודה לו על תגובתו. "עזוב אותך מהריאיון," אמר לי, "אני אפנה לך זמן מחר. סע לתל אביב ותציע לה להתחתן איתך."

נוריתי מן הכיסא, יצאתי החוצה ונכנסתי למונית. "לתל אביב," אמרתי לנהג, "ותמהר."

בעוד הרי ירושלים חולפים על פני הרגשתי איך מתעורר בי הכעס. עם כל הכבוד לאמרותיו של אריסטו על האהבה, זכרתי אמרה אחת שלו, שהתאימה הרבה יותר למצב רוחי באותה שעה ארוכה כנצח: "כל אחד יכול להתרגז- אין קל מזה. אך להתרגז על האדם הנכון, במידה הנכונה, בעיתוי הנכון, למטרה נכונה ובדרך נכונה- אין זה דבר קל כלל ועיקר."

כשהגענו לתל אביב הייתי כבר מרוגז למופת. נכנסתי לביתה של שולה והתייצבתי מולה. "נמאס לי מזה," הרעמתי בקולי, "אנחנו מתחתנים."

"בסדר," אמרה שולה, "מה אתה צועק."

מתוך זיכרונות אחרי מותי- סיפורו של יוסף (טומי) לפיד, מאת יאיר לפיד.