עם סנאים ודורבנים וצבאים ששוטטו להם עם הברווזים והכלבים והתרנגולות והעיזים והכבשים, ונראה שהמלחמה הזאת בלבלה בעיקר אותם.
פייפר ואדמונד ואייזק ואני נהגנו להביט בהתקהלות הססגונית והמטורפת שהתרחשה בכל יום בשקיעה ואחר-כך אדמונד ואני היינו חומקים לנו לחדר השינה הזעיר שבקומה העליונה או למזווה הגדול שמתחת לקצה הגג המשופע או למתבן ההמלטות או לאחד מאלף המקומות שמצאנו ושם ניסינו וניסינו וניסינו לבלוע כמה שיותר זה את זה אבל זה היה כאילו קיללה אותנו מכשפה וכמה שהשתדלנו להשביע את הרעב נעשינו יותר מורעבים.
זאת היתה הפעם הראשונה הזכורה לי מזה המון-המון זמן שהרעב לא היה עונש או פשע או כלי נשק או צורה של הרס-עצמי. הוא פשוט היה תחושת ההתאהבות.
לפעמים היה נדמה לי שעברו שעות ובעצם חלפו דקות בלבד. לפעמים נרדמנו והתעוררנו וסיימנו את מה שהתחלנו והפסקנו באמצע. לפעמים הרגשתי שאני נאכלת בתוכי, כמו אותם אנשים החולים במחלה שמעכלת את הקיבה עצמה. ולפעמים היינו חייבים להפסיק, כי היינו שרוטים וחבולים ומותשים ועדיין מחושמלים ורוחשים מדבר שאפילו לא נשאר לנו כוח לעשות משהו בעניינו."
ככה אני חיה עכשיו /מג רוסוף
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי: