בחנות העוגות צפיפות רבה. יום ה' בשבוע. הכל קונים ומתכננים תכנוני הארחה. קניתי עוגת משמש. בתי ואני אוהבות עוגת משמש. בעלי אינו בררן. בני הקטן אינו אוכל עוגות כלל. לפעמים עוגת שיש, שחור-לבן. הוא מביט בעוגה, באכלו, ואומר פתאום: אמא, אני אמיתי?

השאלה מפחידה. תמיד שאלות מפחידות. ושאלות מפי ילדים, על אחת כמה וכמה.

בוודאי שאתה אמיתי.

ואת?

גם אני. כולנו. כל המשפחה.

רק המשפחה שלנו?

לא. כל המשפחות.

ולמי שאין משפחה?

גם הוא אמיתי.

וחיה?

אמיתית.

וצעצוע?

הוא צעצוע אמיתי. אבל הוא לא חי.

מה זה חי?

נושם. מרגיש. שכואב לו. שנעים לו. פעם כך, פעם כך. ככה.

העוגה הייתה אמיתית?

זאת שאכלת עכשיו? כן.

אז כאב לה?

לא. כי היא הרי לא חיה. היא עוגה.

ותרנגולת?

קודם היא מתה. אחר כך אוכלים אותה.

וכשאריה אוכל איילה?

כואב לאיילה.

למה?

אני כבר על סף דמעות.

בחיים זה ככה (פתגם פולני עתיק).

לאחד כואב והשני רעב והרעב אוכל את השני, ככה זה בחיים, לפעמים. לא תמיד. ועכשיו לך לחדר לשחק, אני עייפה.

מתוך סיפור של תרצה אתר. פורסם אתמול במוסף "7 לילות" של ידיעות אחרונות.