ואתה אמרת, בואי נגיד צְמַרמֶשֶׁת, כמו צמרמורת חורשת בנמשים. ונישקת אותי בין הגבותיים. ועשיתי לך מאסז' בכל הגוף עם הריסים שלי. ורשמתי לך באצבע מילים על המצח (אבל רשמתי הפוך, שתוכל לקרוא מבפנים).

בהתחלה נגענו זה בזה כמו זרים גמורים.

אחר-כך נגענו כמו שלימדו אותנו אחרים.

רק אחר-כך העזנו לגעת כמוני וכמוך.

וחשבתי שכעת, כשאתה איתי ככה, אתה בן-בית בשפה הכי פנימית שלי.

חשבתי, שורש נשמתי, שורש נשמתך.

["שהתהיי לי הסכין" /דויד גרוסמן, עמ' 213]