בכל מי שהגוף שלו עשה איזו תנועה או הבעה של כאב. מיד היד שלה הייתה נמשכת לעסות, להמס. עם כולם: זרים, מכרים, ילדה מהכיתה שהביאה לי שיעורים כשחליתי, שכנה ערירית, כלב קירח ומוכה עקמת שאימץ אותה והתמכר למסאז'ים שלה. הידיים שלה היו המשך טבעי למבט, לדיבור. ופעם אחת גם מנהלת בית הספר שלי: באמצע שיחת נזיפה במשרד, שתינו יושבות, חפויות, ולפתע, העריצות מניחה יד על עורף ומניעה לכאן ולכאן ונאנחת, ונילי כבר מאחוריה, בעשר אצבעות, ואני מודדת את המרחק לחלון ולקפיצה הגואלת, אבל אז, המאבק המוזר בין תווי פניה של המנהלת, ושבריר הרגע הלא-ייאמן שבו נילי, לבדה, כמעט ניצחה את השיטה כולה.

["בגוף אני מבינה" /דויד גרוסמן, עמ' 219]