"עייפה אני לכל דבר שבשכל יסודו ועומדת אני לתת חופש פרוע לדמיוני במשך הקיץ. אינך צריכה לפחד, מרילה. אתן לו חופש בתחומים המתקבלים על השכל. אבל רצוני לבלות את הזמן בקיץ הזה בטוב ובעליזות, כי יכול להיות, שזו הקיץ האחרון להיותי ילדה קטנה.
מרת לינד אומרת, כי אם אגדל בשנה הבאה כבשנה זו, אצטרך ללבוש שמלות ארוכות יותר; ובלבשי שמלות ארוכות יותר, אצטרך לנהוג חשיבות יתר.
חוששת אני כי לא אוכל אז אפילו להאמין בפיות; אני עומדת, אפוא, להאמין בהן בכל לבי בקיץ זה."

[מתוך "האסופית"\לוסי מוד מונטוגמרי]