"יש בעיה עם בינגו," אמר אבא.

"תעשה לי טובה."

"הוא בוויילס."

"ויילס? ויילס המדינה? מעבר לים? איך?"

"הוא עלה על מעבורת."

"איך?"

"אנחנו מניחים שהוא לטרמינל ועלה עם כולם. וירד עם כולם. אזרח ולשי טוב מצא אותו על הכביש הפתוח, בדרך לקיירנרבן, וצלצל למספר שעל הקולר."

"לא ביקשו ממנו כרטיס כשהוא עלה למעבורת?"

"אנחנו מניחים שהוא נדבק לאיזו משפחה, התחזה לחלק ממנה וחמק פנימה עם הכרטיס הקבוצתי שלהם."

השתתקתי. הייתי מוכרחה להסיר את הכובע בפני הכלב הזה. הם צריכים לשנות את שמו למרקו פולו.

"המעבורת הראשונה יוצאת מדון לירי בארבע," אמר אבא. "לוקח רק תשעים ותשע דקות להגיע להוליהד. או ככה לפחות הם אומרים. אני חושד שזה אידיאל סטחאנובי, שנועד לפתות את הנוסע התמים. הייתי שם כסף - אם היה לי - שבמציאות, טעות אנוש, חוסר יעילות, תנאי מזג אוויר וכו', מאריכים את השיט לפרק זמן בלתי ידוע."

"תהנו מהטיול."

"מי?"

"אתה. אמא. ביד. מי שנוסע."

"אבל את לא..."

"אני. בעבודה. אתה. בפנסיה. הוא. הכלב. שלך."

"את. הבת. שלנו. אנחנו. זקנים. ועניים."

"אני. אשלם. על. המעבורת. שלום. ולהתראות."

[איזה גבר מקסים / מריאן קיז]