"גלדיס מביאה את הגשם," אמר אנדי, וחשב, אני שומע כאלה קשקושים ואפילו לא פתחתי בר.
"זה מה שאמר האיש," אמר הבלש.
"איזה איש בדיוק?" אמר אנדי.
"הלקוח שלי," אמר הבלש. "הלקוח שלנו, שלי ושל השותף שלי."
"ומה הלקוח שלך," אמר אנדי, "רוצה ממלכת השלג?" ופינה את הוופלים.
"הוא מאוהב בה," אמר הבלש. "משלמים לנו לפי שעה."
גם האהבה היא לפי שעה. יש סיפורים על אנשים שאהבו מישהו לנצח אחרי שראו אותו כמה דקות ולא ראו אותו עוד לעולם, אבל הסיפורים האלה לא קרו לאף אחד שאנחנו מכירים. לא, כשאת אוהבת מישהו את מבלה איתו שעות על גבי שעות, ואפילו הכוחות האדירים ביותר בעולם התחתון לא יכולים לדעת אם השעות שביליתם יחד מגבירות את האהבה או שאת פשוט מבלה עם מישהו יותר ויותר שעות ככל שהאהבה מתגברת.
וכשהאהבה נגמרת, כשמסעדת האהבה נראית סגורה בעיני מי שעומדים בחוץ, את רוצה לקבל בחזרה את כל השעות האלה, ואת כל מה שנשאר בבית של מי שאהבת ואולי גם כמה דברים שלא שייכים לך טכנית בתואנה שבזבזת חלק מהחיים שלך וכל השעות האלה הדרימו. אף אחד לא יכול לתקן את זה, כך נראה, שום דבר בתפריט.
זה כמו מה שהדיילת מציעה לך, אפילו במחלקה הראשונה. הם באים עם מגבות, משקאות, סוכריות מנטה, אבל אף פעם הם לא יגידו "הנה החמש שעות שלקחנו לך כשחצית את אמריקה בטיסה לניו יורק כדי לגור עם החבר שלך ויום אחד הוא נכנס למונית ולא חזר."

[מתוך "בקיצור, ביחד"\דניאל הנדלר]