כששבתי מפגישתנו היומית בבקתה נתקלתי בטאד, שהמתין לי בפרוזדור.

"שמע נא, לודו."

"כן?"

"כמה זמן אתה כבר שוכב עם אחותי?"

שתקתי. על הקיר נופף חרבו מעל ראשי קולונל חיל הפרשים הקלים, יאן ברוניצקי, סאן-דומינגו וסאמוסירה.

"אל תעשה פרצוף כזה, בן-אדם. אם אתה חושב שבאתי לדון אתך על כבודה של משפחת ברוניצקי, אתה מטומטם. אני רק רוצה למנוע מכם אסון. אני מניח שאפילו על קיומו של מחזור אינכם יודעים, אתה והיא."

"איזה מחזור?"

"הנה, כך תיארתי לי. יש תקופה- כשבוע לפני הוסת ושבוע אחריו- שבה אי-אפשר להפרות אישה. אין שום סכנה. ובכן, הואיל ואתה כל כך מצטיין בחשבון, אל תשכח את זה, ותשתדלו שניכם לא לעשות שטויות. איני רוצה שניאלץ לבקש עזרה מאיזו איכרה והמסרגות שלה. נערות רבות מאוד מתות ככה. זה כל מה שהיה לי לומר לך, ושוב לא אדבר אתך בעניין זה."

הוא טפח לי על כתפי ורצה להסתלק. אבל לא יכולתי לתת לו ללכת בלי שאומר דבר מה. רציתי להצטדק.

"אנחנו אוהבים זה את זה," אמרתי לו.

הוא בחן אותי בעיון, במין סקרנות מדעית.

"יש לך רגשי אשמה על שאתה שוכב עם אחותי. משהו כמו אלפיים שנות אשמה. האם אתה מאושר, כן או לא?"

"הן" נראתה לי תשובה דחוקה כל-כך, שבחרתי לשתוק.

"ובכן, אין כל צידוק אחר לחיים ולמוות. גם אם תבלה את כל חייך בספריות, לא תמצא תשובה אחרת."

עפיפונים/רומן גארי