"פטסי הביאה קרואסונים וקדל חזיר וגבינה צהובה רכה הנמעכת תחת הלהב הקהה של סכין החמאה. 

הן דיברו כבר שעה כמעט, שעה שבה המורה לסקסופון הסתכלה על פטסי במין הבעה נואשת להתפקע, מאומצת ופצועה, כאיילה ירויה. היא נראית כאילו היא עלולה לפרוץ בבכי. ונדמה שפטסי לא שמה לב.

"פטסי," אומרת לבסוף המורה לסקסופון. "את יודעת משהו? בכל פעם שאני נמצאת לבד באינטימיות עם מישהי אחרת, כשאני מרגישה בנוח, או מצליחה להצחיק מישהי, או מנשקת מישהי, או עושה למישהי הרגשה ממש טובה - בכל פעם שאני מרגישה מוצלחת כמאהבת, שאני עושה את זה כמו שצריך - בכל הפעמים האלה, חלק ממני חושב שהלוואי שהיית רואה אותי."

"זה דבר מוזר לומר," אומרת פטסי, ונותנת במורה לסקסופון מבט שואל וזעוף-למחצה.

היא מתחילה כבר לסגת, נשענת בכיסא אחורנית, מגישה את גב ידה אל לחייה לסלק קווצת שער, ועד מהרה היא נעשית בלתי חדירה, כאילו גמרה אומר שלא לפרש נכונה את מה שתאמר המורה לסקסופון. כהרף עין היא מאובנת ומנותקת.

 "אני לא מתכוונת לומר שהייתי רוצה שתהיי שם," אומרת המורה לסקסופון. "אני מתכוונת לומר שכל מה שאני עושה עם אנשים אחרים נהפך למין הוכחה. כאילו אני מוכיחה לך משהו בלי שתראי. כאילו באותו רגע אני אומרת, 'הנה, זה מה שאת לא ראית בי. זה מה שיכולת לקבל. זה מה שפספסת.'"

"את רוצה שאני אקנא," אומרת פטסי.

"לא," אומרת המורה לסקסופון. "זה לא שאני רוצה שתקנאי. אני רק רוצה שתראי אותי במיטבי. לפעמים אני מתנהגת כאילו את באמת מסתכלת, רק כדי להוכיח את זה לעצמי. לפעמים אני אומרת, ברגעים הכי אינטימיים שלי, דברים שבכלל לא מובנים למי שנמצא אתי. הם היו מובנים רק לך. אם היית מסתכלת."

"מתוקה שלי," פטסי אומרת בשקט.

שתיקה.

"מובן שאני עוד אעשה חזרות על זה מול המראה," אומרת לבסוף המורה לסקסופון. "לפני שאגיד לך. אני אחזור על כל זה שוב ושוב. עד שיהיה לי די ביטחון עצמי לומר לך את זה בקול רם."

[מתוך "החזרה"\אלינור קטון]