ניסה לנחש איפה הוא היה בתאריך שבו היא הפקידה את התרמיל. שיעשע אותו לחשוב שהיה אי-פעם זמן שהוא לא ידע עליה דבר. כמו, נניח, השנים הרבות שבהן אמא ואבא שלו התגוררו באותה עיר, ולא ידעו כלום אחד על השנייה, ואולי אפילו נפגשו במקרה ברחוב, בקולנוע, ולא תיארו לעצמם שיגיע זמן שיהיו להם שלושה ילדים ביחד.

אבל מה באמת הוא עשה אז, ביום שהיא הפקידה את התרמיל? שוב בדק את התאריך. זה היה עדיין בתחילת החופש הגדול. מה כבר היה יכול לעשות אז. כל-כך ריקים נראו לו כעת החיים שלו בהשוואה ליומיים האחרונים, המחושמלים בתמר.

ולא רק ריקים: היה נדמה לו שעד שהיא נכנסה לחייו, הוא היה עושה דברים באופן כמעט מכני, אוטומטי, בלי להרהר בהם, ובלי להרגיש ממש. מאז אתמול, כל דבר שקורה לו, כל אדם שהוא פוגש, כל מחשבה שלו - הכל מחובר ומקושר יחד לאיזה מרכז אחד, עמוק, מלא חיים.

מישהו לרוץ איתו/דויד גרוסמן