חייבים למות, הפולנים היו אמורים למות, והגרמנים הורשו למות'. אם בכל מקום החיים הם ערך נורמטיבי, והמוות מייצג סטייה, הרי שבמרחב המוות אושוויץ התהפכו היוצרות: המוות היה לנורמה, וכך צורת חיים לאנומליה. עד הופעתה של אושוויץ היתה האונטולוגיה המערבית מהסוג שניסח הפילוסוף היווני פרמינדס, שלפיו היש ישנו, והאין איננו. בהשאלה ניתן לומר, כי בעוד החיים הם הוויה, המוות הוא העדרה. במרחב המוות אושוויץ, בעולם שבו צריך למות, ההוויה היתה להעדר. החיים היו למוות. עוד לפני שהקורבן הומת/ נרצח/ הושמד, הוא כבר היה מת. להיות באושוויץ משמע לא להיות."..

[ראיית העולם הנאצית. מרחב, גוף, שפה/בעז נוימן. עמ' 45- מרחבים אונטולוגיים]